איך לעזאזל היא נכנסה לי לחיים...
פגשתי אותה באחת הנסיעות שלי, היא באה, התישבה לידי, ודיברנו.
דיברנו כמעט על כל דבר שבעולם, הייתי עייף, רציתי לישון, אבל
איכשהו זה לא בא, העייפות נעלמה. במשך כל הנסיעה דיברנו - קצת
יותר משעה, ואז הדלת נפתחה, כל הנוסעים התחילו לזרום החוצה.
ואני, לא יודע למה, לא שאלתי מה המספר טלפון שלה, ידעתי שרציתי
לבקש אותו, מאד... ועל פניה נראה שהיא מתה כבר לרשום לי את
המספר, ואולי אפילו להפרד בנשיקה. אבל לא יודע למה, אמרתי פשוט
ביי. ירדתי מהאוטובוס והמשכתי הביתה. אחרי שלושה ימים, בבוקר,
היא התקשרה, היא שאלה מי זה וכשגילתה שזה אני היא נבהלה
וניתקה. אחרי כמה דקות קראו לי שוב לטלפון, זו היא היתה שוב,
והשיחה שוב זרמה, ידעתי שהיא תתקשר, בתוך תוכי, למרות שלא
החלפנו טלפונים, למרות הכל, זה מה שהרגשתי. היא שאלה אותי אם
אני מופתע, והראתי לה שלא ממש, וכך קבענו שניפגש ביום שישי.
השבוע לאט לאט עבר, והתחלנו לדבר יותר, - ממש היה נחמד. לא
זכרתי מה השם משפחה שלה למרות שזכרתי שהיא אמרה לי אותו... אז
בזיכרון של הפלאפון פשוט קראתי לה ה. (לא משנה מה שמה הפרטי,
אבל ה"ה" מייצגם את האות הראשונה שלו..) מהאוטובוס.
יום שישי הגיעה, פגשתי אותה בצהרים, טיילנו קצת בקניון,
ודיברנו גם על זה שניפגש בערב, היא גם גילתה שאני קורא לה ה.
מהאוטובוס והיא אמראה לי שוב מה שם המשפחה שלה. היום לאט לאט
עבר, הגיע הערב, ניסינו להחליט על מה לעשות. לה לא היה חשק
לרקוד, ולשנינו לא היה חשק לשבת באיזה בית-קפה/פאב. אז היא
הציעה שנעשה טייק-אוויי מאיפה שהוא ונישב ביחד באוטו, ואם
יתחשק לנו משהו אחר נזרום עם זה.
אספתי אותה, היא היתה אצל חברים, היא עלתה לאוטו, הסתכלתי עליה
ובפנים הרגשתי כאילו אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו באמת מכירים.
הזמנו שתיה, לקחנו לאוטו, וחיפשתי איפה לחנות, באיזשהו שלב,
נמאס לי, והזמנתי אותה אליי, הביתה. נכנסנו אליי לחדר, וראינו
כל מיני דברים נחמדים ותמונות, ואז חיפשנו סרט לראות, היו
סרטים שאני ראיתי כבר, וכאלה שהיא ראתה כבר, וגם כאלה ששנינו
לא רצינו לראות. בסוף היא בחרה סרט שהיא אמנם ראתה כבר, אבל לא
הפריעה לה לראות שוב. נשכבנו מול המסך וצפינו בסרט, לא יכולתי
להתרכז בסרט, היא היתה לידי, ידעתי ששנינו רוצים אחד את השני,
אבל משהו עצר בעדי... ואז היא עלתה מעליי, והתחלנו להתנשק, וכו
סופה נסחפנו, התערבלנו, במשך שעות של שכרון חושים, ובסוף אחרי
הכל, ואחרי שבפעם הראשונה שכבתי עם בחורה, שכבנו במיטה,
מחובקים... רציתי שהרגע הזה ישאר לנצח, אבל היא היתה צריכה...
היא לא גרה איתי באותה עיר ולכן היא היתה צריכה שיאספו אותה
חברים...
במשך כל השבוע שאחרי דיברנו בטלפון, כל יום, שלוש פעמים ביום.
היא היתה מטריפה לי את החושים, ברגע שהייתי מנתק את הטלפון
הייתי מחכה שיעבור מספיק זמן כדי שאני אתקשר אליה שוב, וזה לא
יהיה קרוב מדי לשיחה האחרונה... ואז היא היתה מתקשרת לפניי...
הגיעה השבת, וידעתי שכנראה אראה אותה בשבת, היא לא יכלה להיות
בעיר שלי באותה השבת ומכל מיני סיבות שלא תלויות בשנינו אני לא
יכולתי להגיע אל העיר שלה. נראה לי שהתקשרנו אחד לשני בערך כל
שעתיים ביום שישי... ואז, בשבת בצהריים דיברנו, היא הצליחה
להגיע לעיר שלי! היא באה אלי, ושוב ישבנו, ושוב צחקנו, נהנתי
איתה מכל דקה!
ואז היא היתה צריכה, שוב, לחזור הביתה...
שוב הזמן בלעדיה לא זז, ושוב חייתי מהשיחה איתה בבוקר, לשיחה
איתה בצהריים, ואז לשיחה בערב. וכשזאת הייתה מסתיימת הייתי
מנסה לישון כמה שיותר מהר כדי שהשיחת בוקר תגיע יותר מהר.
לפעמים היינו צוחקים על זה שאנחנו מכירים פחות מחודש, התראינו
רק 3 פעמים ועדיין אנחנו לא יכולים אחד בלעדיי השני. אם לא
יכולתי לענות לה, את ההודעות שלה במשיבון שלי לא הייתי מוחק,
והייתי חוזר לשמוע אותה ברגעים מסוימים. נראה לי שהתאהבתי...
לא הייתי מסוגל להפסיק לחשוב עליה, לא הייתי מסוגל להתעסק
בדברים אחרי, הייתי קם בבוקר ואת שתי השאיפות הראשונות של
החמצן לא הייתי מצליח לשאוף בגלל המחשבה שהיום, לא אוכל לראות
אותה...
ואז, זה התחיל. היא התחילה לדבר על זה שהמרחק זה דבר שיהיה קשה
לה, ואני ניסיתי לעודד, לומר שנתגבר...
ולמחרת בלי שום תכנון מוקדם יצא לי להגיעה אל ביתה, ישבנו
ודיברנו, ושוב עלה הנושא הכאוב, ושוב אמרנו שניתגבר, ידעתי
שהביקור אצלה לא יכול להיות ארוך, ולכן חיבקתי אותה, לא רציתי
שהזמן יעבור, רציתי להשאר בין זרועותיה, ללטף את שערה, ולנשום
את ניחוח גופה. אבל כמו תמיד, השעון מתקתק... והזמן - גם הוא
חולף.
שוב ניפרדנו, ועוד ליפני שנישקתיה לשלום כבר התגעגעתי אליה.
הלכתי הביתה, ולפני שהלכתי חשבתי על זה שעוד מעט אני מקבל
חופשה, ואז נוכל להיות שנינו, ביחד, והזמן כבר לא יציק, וכך
במיטה, עייף, בחושך עם עיניים עצומות, אני לא מצליח להרדם.
בוקר, הפעם זה לא סתם עוד בוקר, זה בוקר אחר...
דיברנו בטלפון שיחה קצרה, ואח"כ שנינו התפננו לעיסוקים אחרים,
עד שהיא התקשרה...
השיחה התחילה כל שיחה אחרת, רגילה, ואז שוב עלה הנושא, המרחק,
והיא אמרה לי שהיא חשבה, אבל לי זה לא עזר, היא ניסתה להסביר
ואני לא קיבלתי, היא אמרה שנוכל להמשיך לשמור על קשר, אך לא
כפי שהוא ממשיך, לשנות כיוון. אך כאן כבר לא ממש דיברתי, או
חשבתי.
עכשיו אני שבור. אני שבור.