מוקדש לכל ילדי דור האיקס.. וביחוד לחברים שהיו איתי בערב
הזה



למה כל זה טוב?
זה מה ששאלתי את עצמי כשחזרתי הביתה, קצת שיכורה ב3 בבוקר.
למה זה טוב?  
להרהורים הפילוסופיים האלה הגעתי אחרי עוד ערב אצל ידיד שלי,
שכרגיל כמה מהחבר'ה עישנו ואני וחברה שלי שלא יכלנו שתינו
Salut (שזה פחות או יותר הוודקה הכי מגעילה שיש). למה זה טוב?
כל ה- Drug of Choice הזה שהולך כל ערב מחדש כשמעל הכל שולט
ענן הניקוטין. קפאין, אלכוהול, גנג'ה, ניקוטין,טלוויזיה, מחשב
או הסם הכי פשוט והכי ממכר שיש- הרגש.. דיכאון, עצב, כאב..
היטיבו לד זפלין באומרם
Been dazed and confused for so long it's not true..
עזבו את זה שלד זפלין שרים רק על בחורות. אז איפה הייתי? אה
כן.. למה זה טוב?
למה כל ערב אנחנו בוחרים להתעלם מהדיכאון והעצב שלנו ובוחרים
להשקיע אותו בנבכי הסמים?  מה באמת יקרה, איזה שד יצא מהבקבוק
אם נעביר ערב אחד בלי סמים, שקועים בסם הכי חזק והכי ממכר-
הדיכאון שלנו, מה יקרה אם ערב אחד נבחר לא להשתכר, לא להתמסטל
ולא לבהות במסך כמו חבורת ילדים אכולי טכנולוגיה אלא לדבר על
הרגשות שלנו?    אבל התשובה די קלה לחיזוי. כל המירמור,
האכזבה, הכעסים הלא מדוברים, הכעס והעצב הכללי אותו חווים כל
ילדי דור האיקס יעלו ולכו תדעו מה יקרה משם. אז מה אנחנו
בוחרים לעשות במקום? נותנים להכל לשקוע ולהתפרץ אולי ברגע הזוי
אחד של עצבים שכמובן בני המשפחה האהובים העלו, להתנצל ולחזור
להתעסק בסמים שלנו. כי אחרי הכל, הם בטח לא יאכזבו אותנו..
ובכל מקרה, אני מתה לסיגריה.. אז שוב, כמו כל יום, אני אשקיע
את כל מרצי, דכאוני, מרמורי וכעסי בווינסטון האהובה מכל.. כי
היא בטוח לא תאכזב.
ולמה זה טוב? בשביל כלום חוץ מהסיפוק האישי שלי. וזה הרי, כמו
שכל הפסיכולוגים והמטורפים למיניהם לימדו אותי, כל מה שחשוב.