"מה אתה עושה פה?" שאלתי את אביב. הייתי די רגועה אם מתחשבים
בעובדה שעמד מולי בן אדם מת. "מה זאת אומרת?" הוא התיישב על
המיטה לידי. "אני לא יודעת אם אתה זוכר. אבל אתה מת". הוא בכלל
לא היה מת. הוא לא היה בגוונים של בן אדם מת (אפילו לא היו
עליו סימנים מהתאונה) והוא גם לא היה שקוף כזה והוא גם לא זהר!
הוא לא כלום! הוא היה אביב.. אה כן, וגם לא דמיינתי אותו אם
אתם תוהים.

"אני זוכר" הוא חייך. "אז מה אתה עושה פה?" שאלתי. "לא יודע.
די משעמם שם למטה". חייכתי בתגובה לחיוך שלו. "למטה? כאילו
באדמה?"  עכשיו זה היה ממש מוזר, הייתי יותר מרגועה, הייתי די
אדישה לכל מה שקרה שם "איזה אדמה?" הוא נראה מבולבל "אהההה"
הוא חייך "לא. דיברתי על הגיהנום". העיניים שלי נפתחו בבת אחת
"אתה בגיהנום?".  "כן" החיוך שלו התרחב.

"איך שם?" שאלתי. "זה... נחמד". "חם?". צחקנו. "לא. זה סתם
כזה. לא עושים שם כלום. זה בסדר". אם לא עושים שם כלום אז מה
קורה בגן עדן?. "ואיך גן עדן?" שאלתי. "איזה גן עדן? תגידי את
בת 4?". קצת נעלבתי, חבר שלי חוזר מהמתים, או משהו בסגנון,
ואומר שאני בת 4"לא. אבל מה אתה רוצה? אני חיה זוכר? אני לא
יודעת מה קורה אחרי שמתים". התעצבנתי עליו. "אני מצטער. אין גן
עדן". "יש גיהנום ואין גן עדן? באסה!" הוא צחק.

"זה הכל אגדות כאלו. סיפרו לי הכל - -" הפסקתי אותו "מי סיפר
לך?" שאלתי. "איזה מת אחד בשם בני. מה זה משנה? ד"א גם אין ישו
ואלוהים וכל זה". "מה?! אבל יש גיהנום אז איך אין אלוהים?".
ראיתי אותו מרים את היד לחבק אותי אבל הוא הוריד אותה מהר.
"אין. זה איזה בחור אחד שמת לפני איזה 400 שנה ונמאס לו לשוטט
בתוך הריק כל הזמן אז הוא החליט שהוא משיג כמה חומרים וכאלה
ובונה איזה מקום ואז הוא בא אל חבר שלו - כמו שאני כאן עכשיו-
וביקש ממנו שיכתוב בצוואה שכשהוא מת אז שייקברו אותו עם כמה
חומרי בניין שאפשר. עכשיו הבחור הזה והחבר שלו, הם היו די
מבוגרים, אז חבר שלו מת מהתקף לב כשהוא אמר לו.ולפני שהוא מת
הההתקף הוא כתב מכתב לבת שלו שתקבור אותו עם כמה שיותר חומרי
בניין. ואז הוא פגש את חבר שלו בריק והם התחילו לבנות וכשנגמרו
להם החומרים הם הלכו ביחד וביקשו מכל החברים שלהם שכשהם מתים
שיביאו איתם כמה שיותר חומרי בניין. מפה לשם הם בנו מקום כזה
שכל הזמן מרחיבים אותו כי כל הזמן עוד אנשים מתים בקיצור אחרי
שהוא היה גמור מבחינה בסיסית, זאת אומרת שעכשיו רק נשאר להרחיב
אותו כל פעם שמישהו מת, אז הם החליטו לתת לו שם והם החליטו שזה
יהיה נורא מצחיק אם הם דווקא יקראו לו גיהנום ולא גן עדן".

אחרי ההסבר הזה הייתי די מסוקרנת לדעת עוד ואז פתאום חשבתי על
משהו "אז אתה פה כדי לבקש ממני שכשאני אמות אני אבקש להקבר עם
חומרי בניין?" הוא צחק צחוק ממש הפעם- כמה טוב לראות נער מת בן
17 צוחק. הפסקנו לדבר לכמה זמן ונורא רציתי לנשק אותו אבל
חשבתי שבטח יש סיכוי שאני אעבור דרכו ואז אני אראה נורא מטופשת
אז ויתרתי על זה.

"למה את לא בוכה?" הוא הסתכל עלי פתאום. "מה זאת אומרת?" שאלתי
בפליאה. "למה את לא בוכה? את גם לא בכית בהלוויה". הייתי ממש
מופתעת- מי רוצה שיבכו אחרי שהוא מת? רציתי לשאול אותו את זה
במקום שאלתי אותו אם הוא ראה אותי בהלוויה. הוא אמר שכן. "אז
למה את לא בוכה?" "אני לא מרגישה צורך" ראיתי שהוא נעלב והייתי
חייבת להסביר "אני לא יודעת למה. אני לא חושבת  שאני מוכנה
לקבל את זה שאתה מת. זה לא מתאים לי". הוא נישק אותי. הוא לא
עבר דרכי והוא נישק אותי.

אחרי זה הוא אמר שבטח ישלחו אותו עכשיו לריק כי הוא נישק משהי
חיה אבל שזה לא כזה נורא בגלל שגם ככה יש מלא אנשים בריק
"בעיקר כאלה שנישקו את החברות שלהם", הוא אמר ואז הוא יצא
מהחדר שלי, גם שמעתי את הדלת של הבית נסגרת. בכיתי.