כשאני איתה אני רואה כמה שהיא יפה.  אני צוחק מהבדיחות שלה,
והיא משלי.  אני נהנה מחברתה, גם כידידה בלבד.  ואני אוהב
אותה.
כשאני לא איתה, הכל מתעמעם.  היא הופכת להיות סמל לכל מה שחסר
לי, הפתרון לכל:  לדפרסיה, לחוסר המטרה, לדילמה הקטנה ביותר
והגדולה ביותר כאחת.  כשאני לא איתה זה כבר לא אהבה, אלא
אובססיה.  לפעמים אני מתקשה להיזכר בדיוק איך היא נראית, ואני
רק זוכר שאני חושב שהיא יפה.  לפעמים אני שוכח איך הצחוק שלה
נשמע, ואני רק זוכר שכשאני איתה, הוא מזכיר לי הד צלצול
פעמונים.
כשאני איתה היא מצד אחד אדם בשר ודם, אם כי יפה ועדינה, בשר
ודם - ומצד שני נפש רגישה ונבונה.  אבל ככל שאני רחוק ממנה זמן
רב יותר, המחשבות עליה הולכות ומתרחקות מהאדם הזה.  מבת תמותה
היא הופכת, בהדרגה אך במהירות, ליישות שהכל בה קיצוני.  קיצוני
ונפלא, ונהדר, ומעורר הערצה - אבל פחות ופחות אנושי.
ואני שונא את השאריות האלו של האהבה.  אני שונא את עצמי על
שפעם אחר פעם אני תופס את עצמי מאוהב במשהו אחר ממנה.  יותר
משיש בשיגעון הזה בגידה באותן רגשות טהורות שיש בי כשאני איתה,
יש בו שטחיות נוראה, ופתטיות שפלה מכל גמגום נבוך שאני פולט,
לפעמים, בחברתה.
הפתרון היחיד הוא, כמובן, תמיד להיות איתה, אבל ברור לי
לחלוטין שאני לא ראוי לה.