"לארץ אין רוח ואין לה סודות. היא לא צריכה שיאהבו אותה.
הארץ היא חומר. הארץ היא גולם , אין לה חיים, ואין לה נפש,
ואין לה נשמה. רק לאדם יש. "
                                        ("ליל העשרים",
יהושע סובול)



עישנתי עוד סיגריה, ועוד אחת. כמה שנאתי את עצמי כשעישנתי.
מרוב שנאה הייתי מדליקה כמה, אחת אחרי השניה. שכבת על המיטה,
לידי, מתבונן בי במבט ספק חולמני ספק מתוסכל. ברור היה שכבר
הבנת שאני אף פעם לא אהיה לגמרי שלך.
-"תשמעי, אני חייב ללכת עכשיו, אני כבר ממש מאחר". כאילו שהיה
לי אכפת. נופפתי לך לשלום, מתחמקת מהנשיקה שלך כמו שאני תמיד
עושה אחרי שאנחנו שוכבים. המשכתי לבהות באותה נקודה באויר גם
אחרי שהלכת. קראתי פעם שזה מאוד מרגיע לשחרר את הראש ממחשבות,
והנה אני, יושבת כאן כבר שעה או יותר, בוהה באויר ומעשנת,
ועדיין מרגישה כאילו מישהו רודף אחריי.
קמתי ונכנסתי למקלחת. הטלפון צלצל, וידעתי שזה אתה שמתקשר.
רצית ודאי לשאול מה קרה ומה שלומי, ואם בא לי לעשות משהו הערב.
הגברתי את זרם המים ועצמתי את עיניי. הטלפון הפסיק לצלצל.
                       

                     
זה היה באוקטובר. ביום חמישי חורפי להפליא דדי לקח אותי בפעם
הראשונה. "לקח אותי", נשמע כל כך ילדותי עכשיו. אבל ככה קראנו
לזה. שכבנו אחת ליד השני במיטה, קרובים-קרובים, דדי הדליק
סיגריה ואני שאלתי מתי הוא יפסיק לעשן. הוא רק חייך, ואני גם
חייכתי. למי אכפת מתי הוא יפסיק לעשן, הוא הגבר הכי מדהים
בעולם, והוא שלי לחלוטין.
                   

יצאתי מהאמבטיה. האור האדום על המשיבון הראה שהשארת לי הודעה.
"מה אני עושה איתו" מלמלתי לעצמי. היית כל כך מעצבן עם
האכפתיות הזו שלך, ואני רק רציתי שתשב לידי ותשתוק. שלא תיגע
בי יותר מדי, ותשתוק.
נכנסתי לאוטו והתחלתי לסוע. "כוח חיזבאללה בלבנון פגע היום
בשני חיילי צה"ל, מצבם מוגדר קשה"  אמר הקריין ברדיו. לרגע
הפסקתי לנשום.
                             

...." כוח חיזבאללה ירה היום לעבר מוצב צה"לי בלבנון. סמ"ר דדי
כהן נהרג במקום", אמרה הקריינית בחדשות. כל אותו היום הייתי
עסוקה בהכחשות, ועכשיו כל המדינה יודעת. ישבתי מול הטלויזיה,
בוכה ומחבקת את אחיו הקטן. למחרת כבר ישבתי ליד הקבר של דדי,
קבר עמוס פרחים, ובכיתי. רציתי לצרוח, אבל אף אחד לא היה שומע
ממילא.
                             

עצרתי את המכונית ליד המשרד שלך. נכנסתי והבטתי בך בקור
המאפיין אותי בשנים האחרונות. אמרתי לך שנמאס לי, שאני לא רוצה
לראות אותך יותר. שתבוא היום בערב ותיקח את הדברים שלך.
הלכתי.
                               

כשדדי מת, הייתי יושבת ליד הקבר שלו ובוכה. דדי מת באוקטובר,
ביום חמישי אביבי להפליא. מאז הכל עצר, ולא אכפת לי יותר מהרבה
דברים.
רק רציתי לבקש ממך סליחה.