יום שישי, יום החרופ הגדול, אבא ואימא במיטה עד מאוחר, אני
מתכסה בשמיכה גם הראש מוסתר, ישנה בתנוחה העוברית, מקופלת אל
תוך עצמי, ידיים שלובות בחיקי רגליים אסופות לבטני. ישנה את
היום היחיד בוא אני מרשה לעצמי לא להתעורר, בדיוק כמו אבא
ואימא שם בחדר האחר.
אור השמש של שחר הבוקר פסע מעדנות במסלול הקבוע מראש וזחל אל
המיטה שלצידי, תחילה נשק לשמיכה שחלקה על הרצפה, טיפס ועלה אל
הכרית והאיר את עיניה העצומות לבוקר החדש. היא התעוררה, בשקט,
בשקט לבשה חולצה, פתחה מגירה והוציאה נעליים, אחר כך לבשה את
המכנסיים, פסעה למטבח הצטיידה בוופלים ובבקבוק מים, ארזה אותם
לתיק קטן. חרישית פתחה את הדלת והלכה לטייל.
בשעה תשע, דופקים בדלת, אבא קם, אימא עוד חורפת, הציץ בעינית,
הלך להביא משקפיים, הביט שוב בעינית של הדלת, שיפשף את העיניים
וקרא לאימא בקול רדום: "יש משטרה בדלת, אני פותח! אז לקום!"
קמתי גם אני לדלת נפערת מתוכה נכנסים שוטר במדים ומאחוריו
שוטרת גברת ושהם שואלים: "אתם יודעים שכולם פה נמצאים?" ואבא
מביט, אימא מתחילה להבין, היסטריה גמורה, כמעט התקף לב, היא
איננה במיטה פורצת אימא בצרחה. והשוטרת מרגיעה "היא בסדר
גברת", "אל תדאגי" היא אומרת...
מסתבר שהיא הלכה רק לטייל, רק חצתה את הכביש הראשון, בין הבית
למעון, רק חלפה ליד בית הספר שנמצא בעבר כביש שלישי כמו
הראשון. הלכה לטייל, כך סתם התחשק לה. בבוקר יום שישי אחד
החליטה על דעת עצמה, לעשות סיבוב בשכונה החדשה, אולי להכיר
חברים חדשים, אולי למען הכף...
בת שנה ושמונה חודשים, קטנטונת, אמיצת לב.