ישבתי בחדרי כשפתאום הוא הגיע, מאחורי וילון כחול הוא עמד, עם
שרביט ביד וגלימה שחורה.
הזזתי ת'וילון ולפתע נגלה אליי מלאך תלוש כנפיים.
באדישות הוא חייך ואמר לי כך:
"ידעתי שאפול במקום בוא השמש זורחת.
זה מצחיק עד כמה רציתי להגיע לרגע זה, הייתי כוכב אך הוא נפל
וגזל את כנפיי, ועכשיו לא העוף לי לשמיים."
הבטתי בו בפליאה ולא ממש הבנתי.
בסוף הגענו לפשרה הוא אשאר בחדרי עד שאלוהים ירצה להקים סולם
עד הלבנה בכדי שכל המלאכים תלושי הכנפיים  יוכלו לחזור אל
השמיים.
עדיין לא האמנתי חשבתי שזה רק חלום, ואני משלה את עצמי
והמחשבות ממשיכות לתעתע, ברגע של חולשה  הלכתי לשטוף את פניי
וכשחזרתי הוא עדיין היה שם , הוא שכב במיטה  ושכח שגם אני
קיימת.
במשך כל הלילה חשבתי "האם זה באמת יכול להיות?"..
יצאנו מוקדם מאוד, לקחתי את התיק ויצאתי מהדלת הראשית שליד
חדרי, הוא יצא במהרה מהחלון.
המשכנו ללכת והרגשתי "מאוהבת", הגענו לחוף השקפנו ביופייה של
הזריחה .
הרגשתי שתפסתי "טרמפ" לגן עדן, התמסרתי אליו (מה שהתרחש שם
אסור לי לומר בכל זאת הסיפור הזה הוא קצת מצונזר)
זה היה היום הכי מאושר בחיי, נרדמתי על החוף כמו תינוקת שדחפו
לה מוצץ לפה.  
עיניי נפקחו אל תוך השמש  שהפריעה את שינתי המתוקה כדבש.
הסתובבתי הצידה והתברר לי שאני לבד!
כנראה שאלוהים חסר במלאכים והחליט להחזירם אליו.
ישבתי לבדי כאובה מאהבה שכבתה.
השלמתי עם אובדנו של האביר שהצית אותי, כשאני נזכרת במה שקרה
זה נשמע לי קצת "טרנסצנדנטלי".
אז אני עדיין מחכה שעוד כוכב ירד ממסך השמיים, ויביא איתו מלאך
..על סוס לבן.