בל"ג בעומר אני וכמה ידידים שלי עשינו מדורה.
היינו אני, שלומי, ליר, אלי, עידן ונטלי.
עשינו מדורה ענקית וישבנו מולה ודיברנו.


נטלי ועידן ישבו ביחד והתנשקנו ו... עוד מלא דברים!
ליר ושלומי דיברו על משהו לא ברור...
ואני ואלי ישבנו ולא דיברנו.


"אלי מה קרה לך? תמיד אתה מדבר! ועוד הרבה!" אמרתי לו.
"די מאיה... אין לי כוח לזה גם ככה אני בבעיה ענקית עכשיו."
הוא אמר לי.
"אולי תספר לי מה היא? אולי אני יוכל לעזור לך."
"לא את לא יכולה."
"אלי תפסיק כבר לדחוף את האנשים שרוצים לעזור לך. אתה תמיד
מגרש אותנו ולא מספר לנו כלום. אלי אני חברה שלך! תתן לי לעזור
לך. תדבר איתי!"( אני ואלי לא חברים בדרך הזו... אנחנו חברים
הכי טובים שיש!)
"אני לא רוצה שכולם יישמעו..."
"אז בוא נלך לבור הקטן שחפרנו ונדבר שם."
לקחנו כמה קרשים והדלקנו מדורה קטנה כמה מטרים מהמדורה הגדולה
שלנו.


"נו אלי... מה קרה?"
"מאיה... אין לי כוח. פשוט אין לי כוח!"
"למה אין לך כוח?"
הוא הדליק את הסיגרייה שלו והציע גם לי.
לקחתי לו אחת ואז הוא התחיל לספר לי את הכל!

"תראי...(לוקח שכטה ארוכה) החיים שלי בזבל! את יודעת איפה אבא
שלי עכשיו?"
"לא אני לא יודעת."
"הסיבה שאת אף פעם לא רואה אותו היא בגלל ש... בגלל שרוב הזמן
או שהוא עובד או שבבית חולים. הוא נכנס לבעיה רצינית ואנחנו
חייבים מלא כסף לכמה אנשים. רוב הזמן הוא קורע את התחת שלו
בשביל שנחזיק מעמד. וחלק השני הוא בבית חולים. את מבינה
מאיה..." ואז הוא התחיל לבכות.
חיבקתי אותו ועודדתי אותו להמשיך לספר לי.
"אני לא רוצה לספר... אני פשוט ימשיך לבכות. את יודעת שאני
שונא לבכות."
"אלי... אם לא תדבר זה תמיד יפריע לך. תמיד יהיה לך משהו על
הלב. ואף אחד לא יוכל לעזור לך ולנחם אותך כי אתה לא מוכן לספר
לנו כלום. תנסה לספר לי מה קרה..." אמרתי לו.

"טוב... מאיה לאבא שלי יש סרטן. זה משהו תורשתי. וגם לי יש את
זה! למה את חושבת שיש לי קרחת? אני גלחתי את זה בשביל שלא
יחשבו שיש לי סרטן וייראו נשירת שיער. זה בשביל שיחשבו שככה
תמיד אני עושה. אבא שלי קורע את התחת שלו כשהוא חולה! הוא
בקושי מסוגל לזוז בלי להקיא אבל הוא בכל זאת עושה את זה בשביל
שיהיה לנו קצת כסף!"

הדמעות פרצו מעיניו ומעיניי.
בכינו ביחד כמה דקות ואז הוא המשיך לספר לי.

"הוא הימר קצת ועכשיו אנחנו חייבים 90 אלף שקל לכמה אנשים. הם
כל הזמן מרביצים לו בשביל שהם יקבלו את הכסף. אין לו כסף בשביל
לשלם לתרופות שלי ושלו. אז הוא פשוט לא לוקח תרופות וקונה
בשבילי. בשביל שהחיים שלי יהיו טובים יותר! בגלל זה הוא לא
לוקח תרופות.
איך החיים שלי יהיו טובים בלעדיו?! אני בכלל לא קורא לזה חיים!
אני לא מסוגל לאהוב מישהי, אני לא מסוגל להיות נאהב, אין לנו
גרוש, ואני חולה בסרטן! אם אני לא אתאבד הסרטן יהרוג אותי!"

נתתי לו כפה ואמרתי לו שאם הוא יעיז להתאבד... אני אתאבד גם.

"מאיה... אין לי חיים תביני!!! אין לי!!!!! אני לא נותן לאף
אחד להתקרב אליי בשביל שלא תאהבו אותי יותר מדי ותתגעגעו אליי
כשאני ימות... קשה לי מאיה קשה לי!!!! לא רציתי בכל לבוא לפה
היום אבל אמא שלי הכריחה אותי. לא רציתי... לא רציתי להיות פה
בשביל שאני לא אצטרך לחשוב שזה המדורה האחרונה שאני אי פעם
יקים. שזו הפעם האחרונה שאני אהייה עם החברים שלי."

"אלי... למה לא סיפרת לי?!?! הייתי מנסה לעזור לך! יש לי כמה
אלפיות שחסכתי כבר כמעט 5 שנים. אני אתן לך אותם. זה יעזור לך.
העיקר שתישאר איתי. אני לא יוכל לחיות בלעדייך..."


בכינו שנינו ביחד והתחבקנו.
ואז הלכנו קצת אחורה עם הגב שלנו הסתכלנו אחד לשני בעיניים
והתקרבנו עוד קצת ועוד קצת עד שהעיניים שלנו נעצמו והתנשקנו.
אחרי זה ישבנו מחובקים והמשכנו לדבר.
עשינו שיחת נפש עד הבוקר.
אחרי זה לקחנו את הדברים ולקחתי את אלי אליי הבייתה.
ידעתי שהוא לא יוכל להתמודד לחזור שוב אל הבעיות שלו.
נכנסנו לחדר שלי סגרנו את הדלת ונעלנו אותה.


ישבנו על המיטה מסתכלים אחד בשני עם דמעות בעיניים שלנו.
ואז בפעם הראשונה מזה כמה שנים ראיתי את העיניים של אלי
נדלקות.
האור שהיה כבוי שם כל כך הרבה זמן החושך שהיה שם עכשיו נדלק.
האור נדלק והתקווה חזרה אל חייו.


"מאיה... את בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. את האהבה שלך."
התנשקנו ולאט לאט נשכבנו על המיטה.
עשינו את זה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי ושלו.
שכבנו מתחת לשמיכה והתחבקנו.
ואז אלי אמר לי שהוא אוהב אותי.
גם אני אמרתי לו את זה.
במשך הלילה התאהבנו אחד בשני...

אחרי הלילה ההוא אני ואלי נהיינו זוג.
שנינו עבדנו בחצי משרה באיזו חנות.
מה שהרווחתי הייתי מביאה לו.
זה לא היה מוצא חן בעיניו אבל הוא היה חייב את הכסף.
נתתי לו גם את האלפיות שהיו לי.


אחרי חודשיים אבא שלו מת מהסרטן.
חודש אחרי זה אלי היה כבר בן 18.
ואמא שלו מתה כמה חודשים אחרי אבא שלו.


ואלי היה שבור...
הוא כבר לא היה הולך לכימותרפיה שלו והוא לא לקח את התרופות.
הוא גם מת.
אחרי שנה...
ואני... אני המשכתי לחיות אם ככה אפשר לקרוא לזה.
בלי אלי לא היו לי חיים.



האהבה שתמיד הייתה בעיניי נעלמה.
החושך נכנס אל חיי ואל עיניי.


לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות בישראל אחרי כל אותם הזכרונות
מאלי.
עברתי לגור באירופה.
ועד היום... עד היום אני בוכה עליו...