קמתי בבוקר, בידיעה שאני חייבת ללכת לבית ספר, אחרי שלושה ימים
שהייתי בבית ההורים החליטו שאני חייבת ללכת, "גם ככה הגרון שלך
נראה יותר טוב, ובבית את לא עושה כלום חוץ מלשבת מול המחשב"
קמתי בשעה 7:25 כשאני אמורה להיות בבית ספר ב-7:30, לא הבנתי
כ"כ איך זה הגיוני, הרי לפני שניה וחצי צלצל השעון מעורר
בפלאפון והשעה הייתה 6:45.

המרחק בין הבית ספר לבית הוא לא יותר מ-4 דקות וחצי הליכה...
אבל עצלנית שכמוני שממש לא רוצה לאחר תבקש יפה מאבא והוא יסיע
אותה באוטו...
בשעה 7:40 אני יורדת מהאוטו, רצה לבניין, עולה בטיסה במדרגות,
ומולי עומדת המדריכה : - (

בבית ספר שלי מותר לאחר ב-10 דקות, לא יותר, ברגע שמאחרים ב-11
אסור להכנס ללימודים באותו יום, ולא רק זה, גם חייבים להשאר
בפנימייה ולהרשם כל שעה אצל מנהלת התיכון.

אני מסתכלת עליה במבט מסכן, אבל היא עושה לי סימן עם הראש שרק
אומר-לא לא לא, הפעם נדפקת!
אני נכנסת לכיתה-אולי בכל זאת, נסיון אחרון?! עוד מישהי הגיעה
אחרי, וגם היא יצאה מהכיתה מחוסר ברירה.
ניסיתי לחשוב על הטוב שבענין: לא נורא, עוד יום בבית. לפחות
ראית את החברות...ועוד כמה מחשבות...

חזרתי הביתה והרגשתי לא נעים, אמרתי לאבא שלא הספקתי, ואמא
כמובן עדיין הייתה במיטה.
בשביל לא לא לעשות כלום, התחלתי לסדר קצת את הסלון, אפילו שהוא
היה מסודר כבר, בשקט בשקט באתי למחשב, הדלקתי אותו, ורצתי
להמשיך "לסדר", אחרי כמה דקות חזרתי אליו וחיברתי אותו
לאינטרנט, אבל שוב בטיסה חזרתי "לסדר"..
אחרי הצצה קטנה לחדר של ההורים, והבנה שאמא כבר ערה והיא יודעת
שאני בבית, התחלתי לגלוש, אך תוך כדי כך הקלדתי לאחותי הקטנה
עבודה במחשב- שלא יגידו שאני לא מועילה....

בשעה 10 וקצת אמא באה ושאלה אם בא לי לצאת לטייל...
הציפה אותי התרגשות חסרת תקדים, 'הם רוצים לטייל איתי? רק אני
והם? בטוח? ' הסכמתי בהתרגשות והלכתי לעזור לה לסדר דברים
לפיקניק...
אחרי כמה דקות התרגשות עלו החששות...
'אולי הם רק רוצים לבחון אותי? אולי הם רוצים לבשר לי על
אישפוזי? אולי הם מתכננים לחקור אותי? ואולי... ואולי...
ואולי...?'
אבל לקחתי הכל בסבבה, ואמרתי- מה שיקרה יקרה, לי אין מה
להפסיד.

אחרי שאירגנו הכל והוצאנו "מסלולים" מהאינטרנט, עלינו לאוטו
לכיוון העבודה של אבא, בדרך לא הוצאתי מילה לאמא, כדי לא להרוס
כלום.
העברנו את כל הדברים לרכב של אבא- עם האוטו שלו הרבה יותר כייף
וקל לטייל, 4x4 קטן יותר משל אמא, התחילה נסיעה, והאוירה הייתה
רגועה, החששות נעלמו, והרגשתי מדהים...

הלכנו לראות בריכת דגים נחמדה וגילינו שהיא שייכת לאח של
השכנה, הוא הפנה אותנו למקום מקסים, עלינו לאוטו חזרה והתחלנו
לנסוע, שאלתי את אבא מה הולכים לראות שם, אז הוא ענה בחיוך:
"זה מקום עם אדמה ירחית" חשבתי שהוא עושה ממני צחוק, הרי הוא
יודע שזה הכינוי שלי...
הגענו לשם, וזו באמת הייתה נראת אדמה ירחית, מקום מקסים, סלעים
חלקים, לבנים, רוח נושבת קלות, אני וההורים רצים בין הסלעים
וצוחקים ומצטלמים....

אח"כ המשכנו לעוד כל מיני מקומות, עצרנו בחוה נחמדה שבה דיברתי
עם חמור, נשמע מצחיק? לפחות מישהו מוכן להקשיב לי... ; - )
בכל מקום שני שבו עצרנו אבא הוציא את הפינג'ן ועשה לנו תה, נס,
קפה עם כל הפינוקים...
נכנסנו למסלול רק לרכבי 4x4 התחילה השקיעה והיה מדהים... הדרך
שוב עצירה לתה או מרק, והמשך נסיעה כשמולנו רץ עדר של
חמורים/יחמורים (אנחנו לא בטוחים מה זה היה), כל אותו טיול
הייתה לי הרגשה מדהימה, משהו בתוכי הרגיש חי סוף סוף... אחרי
יום שישי שבו הרגשתי סוף סוף חלק מאותו מעל שנקרא המשפחה שלי,
הרגשתי שזה עוד צעד לעבר ה"עתיד הטוב יותר" שכולם דיברו
עליו...

בדרך חזרה הבייתה הודיעו לי שיש לנו פגישה, משהו של כל המחזור,
אמרתי להם שלא יחכו לי, אני אגיע קצת באיחור... אמרו לי להגיע
ישר לשם ולא לעצור בבית... הגעתי לשם עם בגדים של טיול (אפילו
שזה היה יותר טיול תיירים ולא מסלול של ממש) אבל הייתי כ"כ
מאושרת ששום דבר לא ביאס אותי...אפילו העדר המקלחת שהייתי
זקוקה לה בשביל להרגע קצת.
כל הזמן השתתפתי, חייכתי (דבר שהסובבים אותי לא ממש רגילים
אליו) צחקתי...

אחרי אותה פגישה שהייתה סוערת ובה הועלו כל הבעיות- ציפינו גם
למצוא פתרונות רק שאלו קשים מידי אז ויתרנו ; - )
הלכתי הבית להתקלח, אמרתי תודה רבה ואבא ואמא, ואמרתי להם שכ"כ
נהנתי (במיוחד אחרי שדיברתי עם אחותי שהייתה מלאת קנאה)

מחוסר ברירה הייתי חייבת ללכת לפנימייה, אז הלכתי...
הרגשתי שינוי חד במצב רוח, שינוי ללא סיבה, שינוי לא מוסבר,
אבל השינוי הזה הגיע...
ניסיתי להתחמק מהבכי, כל הדרך לפנמיה ניגבתי דמעות, לא נתתי
להן לצאת... אמרתי לעצמי כל הזמן "רק אל תבכי, אסור לבכות, את
חזקה, נהנת היום, תמשיכי עם מצברוח טוב" עשיתי הכל בשביל
להמשיך להתנהג בצורה הכי שמחה שיש...
אך הבכי פרץ, סוף סוף, כשמצאתי עם מי לדבר, הוא פרץ, הרגשתי
כ"כ טוב מצד אחד, שהרי בכי אסור לעצור, זה רק גורם לו להתעצם.
אבל ההרגשה הרעה רק גברה וגברה, "היה לך כ"כ טוב היום, למה את
הורסת לעצמך? למה את נכנסת לזה? תצאי מז'ה ומהר!"
לא רציתי לשקוע, אבל שקעתי..
ושוב...
הבכי, הצינון, הכאבים בכל הגוף, הרצון לעזוב, הרצון לישון ולא
לקום, כל הכח אזל, לא נשאר כלום, הגוף קפא- מקור וממצוקה...
אבל הלב שתק, לא נותן להרגיש...

הלכתי לישון בהתחייבות לחייך לפני שאני נרדמת, עשיתי את המאמץ
וחייכתי, אבל רק כלפי חוץ....