באחד מאחרי הצהריים השמשיים של ילדותי, אבי הסביר לי עקרון
חשוב,
לפי זכרוני היה זה אוירודינמי... אך אין לדעת בוודעות,
במבט לאחור זה מה שהיה ניראה הגיוני ביותר.
ההסבר (משום מה וברוב הגיון) התבסס על פילים,
הוא טען כי הפיל יכול להיות באיזה צבע שארצה לאחר שמאס בשאלותי
הילדותיות וטען בנחרצות שפילים לעולם לא יעופו...
אבא צייר במהירות תרשים מטופש של פיל בעל מוטות כנפיים קצרות
מדי
וטען שגם אם ויקרה ויצליחו להטיס אחד שכזה הוא לא יוכל לנחות
מפני שיש לו ארבע רגליים באורך שווה ובטנו המפוארת תיגע הישר
בקרקע..
אבל,
אבא,
שמעולם לא ידע תשובות ליותר מדי דברים היה מאוד בטוח בתשובה
זו,
למרות שמעולם לא ראה פיל עם כנפיים שלא יכל לעוף...
אבל,
אבי,
הוא אדם מגוחך,
לטענתו היה כי הוא לא מאמין במה שאינו רואה... ובהגדרה זו כלל
אף את הפיל...
אבל את השם היה מברך ללא הרף ולפי הבנתי גם אותו הוא לא ראה
מעולם...
עובדתית שתרשים של אלוהים עם כנפיים לא עלה בסף דעתו,
הוא היה כמעט בהלם רק מעצם הרעיון...
או יכול היה להיות,אם היתי מציעה זאת בזמן...
אך כעת אחרי 10 שנים ניראה כי פיספסתי את המועד...





מכל מקום, ראו את השנים חולפות על אבי מצוין, עורו התעבה
והתקמט,
שערו נזרע כתמים לבנים ומבנה גופו התרחב.
אך אם היה בידך להחליף עימו ולו מילה אחת,היית נוכח כי אותו
האדם ששינה את הדרתו לא שינה בנפשו מאום!
הרגליו נותרו שחוקים מזגגים את עיניו ואף נשארו כמאובנים בנפשו
המבוגרת...
אולי לכן לא ניראה מופתע כשראה לראשונה את הפיל עומד בחצרינו,
הוא עמד עם כוס הקפה שלו והביט בו במבט מרוקן, אף יותר מרוקן
מהכוס.
לאחר שניכנס אל תוך האפלוליות של הדלת האחורית הוא חזר
החוצה...
הביט בשנינו ופנה בשנית פנימה.
אך לאחר כמה דקות פסע החוצה כאחוז סימני שאלה,
השתעה מעט...
אפילו היה ניראה כי הוא מבין את המעוות בתמונה הכמעט יום יומית
שלו.
הוא ניגש קדימה הושיט ידו אל קצה החדק האפרורי, נגע בו קלות
וכמעט חייך חיוך חלוד לעצמו.
היתה זו תמונה שהיוותה הבנה לדקות מסוימות...
שני זנים,
שיש להם כה רבות במשותף!
אבי....והפיל...
ביטחון יחיד היה בהם, מן האדמה ניראה היה שלא יזוזו.
אבל, זה עדיין בגדר ניחוש.
הוא הסתובב ולראשונה הרשה לעצמו לשאול, מדוע יש כאן פיל...
עניתי שאיני יודעת, הוא עף לכאן (רק בכדי לזרות על הגיוני
מלח!)
והסבתי את עיניו למוטות הכנפיים עצומות הגודל  שהיו מחוברת
בעדינות לעמוד השידרה של החיה.
בראשו חשב אבי בביישנות שפילים אינם עפים...אבל המחזה לפניו
אמר פחות או יותר להיפך.
בערבו של אותו היום אבא טלפן לגן החיות בחיפה והציב בפניהם
שאלות רבות ומציקות, יומיים לאחר מכן הם הפיעו, פמליית
ווטרינרים ושני פסיכיאטרים...ליתר ביטחון.
והרי שהיה בכך הגיון, לא בכל יום מודיעים על פיל...בעל
כנפיים.
ברגעים הספורים שנקשה הפאמלייה בדלת הבית אבי הבין את המתרחש
בבהירות מוחצת,
הוא החל להתרגש כמו ילד קטן,
אפילו ניצוץ חצי מת היבהב בעינו השמאלית כאות חיים.


הדוקטורים מיד עיגפו את הפיל, הורידו ממנו רקמות, לקחו דגימות
דם
וכל שעלה על נפשם כמציאת פיתרון...
הפיל אומנם לא ניראה מוטרד, אך אין לדעת...הם מעולם לא שאלו
לרגשותיו או אישורו...
אבל הם לא חשבו על כך! מבחוץ היו עסוקים במדע, מבפנים שיננו
נאומי תודה לקהל בטקס חלוקת פרסי הנובל.
האין רופא מצריך יותר נתינה מקבלה?
אז מהיכן מחצבי האוגאיזם?
בעיני תופעה זו היתה משונה הרבה יותר מהפיל שככל הניראה נחת
בחצר.
עם רדת הערב הם בנו סביב הפיל כלוב מתכת כדי שהפיל לא יברח בין
ידיהם,
אך לו עצמו לא היו מזימות בריחה כלל לפני כן.


מיד לאחר שהשמש עלה מאחורי ההרים הם יצאו עם כליהם הנוראיים
ובחנו את מבנהו ויכולתו של הפיל.
הם נגעו בו, צילמו אותו, הקליטו את מסקנותיהם ו...

נהגו כאילו הם אלו שיצרו נס!

לאחר שאנשים מכובדים אלו נרדמו לקרני הלבנה כשפני סלע בשמש
חמימה ואישון הלילה ניראה בשעוני הקיר, רצתי מחדרי אל הסלון,
חטפתי מידיו של אף אחד את מפתחות הטנדר והמשכתי החוצה.
ניסיתי להתניע את הכלי הישן שנשנק מרוב קור שנים וחלודה...
בחבלים עבים קישרתי בין סורגי הכלוב לאצבע הגרר  ולחצתי על הגז
כאחוזת טרוף וקפאין.

משהכלוב נפתח הבטתי אל מראת הרכב לראות כי הפיל, למרות ערנותו
לא מש ממקומו...
שחררתי את החבלים מן הכלוב והצמדתי אותם לרגלי הפיל...
באותו טרוף התנעתי בשנית את האוטו, הלחץ הקל חייב את הפיל לנוע
חמישה צעדים עד כי הטנדר השתעל עננים שחורים שביסרו עם עבירתו
למקום טוב יותר.

הפיל, גם משם לא זז ולו סנטימטר אחד!
רק נשאר אדיש כאילו הוא עד למר גורלו ומקבל זאת בלב שלם.
צעקתי אליו לעוף...להשתמש בכנפיו האדירות והוא, הביט בי...
הביט במבט מבין...הסתובב וחזר אל הכלוב...


אולי אבא, שמעולם לא ידע תשובות ליותר מדי שאלות...
ידע שפילים אינם מסוגלים לעוף.