אמ... רציתי לספר לכם משהו... זה לא כזה טרגדי פשוט... איך
להגיד את זה... זה... זה קשה אבל... אבל... חבר'ה... הפסדתי
ידיד טוב שלי הפסדתי אותו והפסדתי הפעם בגדול...
זה נורא קשה אבל הפסדתי אותו, הפסדתי כבר הרבה דברים בעבר אבל
גם כזה הדבר הכי קטן אולי זה יכול להיות ההפסד הכי גדול שלי!
חבר'ה לא לבכות על חלב שנשפך?
אבל לבכות על ידיד שהלך...
הוא פשוט קיבל תחת מידידים אחרים שלי...
לא קל לדבר על השכבה שלי... לא קל כי היא שכבה מיוחדת כזאת...
רמת אביב ג' כלבים לידם...
מהטלנובלה של לחיי האהבה אתם כבר תשתעממו...
אז ככה...





יצאתי עם יקיר לטיול... טיול שיצאו עוד 4 ידידים שלי ועוד חברה
שלי...
היה כיף עד שהוא התחיל לא להתיחס אליי... הוא הלך עם ידידים
השניים שלי שבכלל הוא לא סובל אותם מכיתה ואו... מכיתה א'.
זה לא משנה את מי הוא סובל או את מי לא... העיקר שהפסדתי ידיד
כי גם החברה שלי מהכיתה התיידיה איתו יותר מידי.
זה כאילו שהוא מתרחק ממני...
הייתי חולה כמה ימים ובטח היא התחילה לדבר איתו ובזה היא תפסה
אותו...
כל מה שאני פעם עשיתי איתו הוא עושה עכשיו איתה...
"חשבתי שאנחנו ידידים טובים..." אמרתי ליקיר.
"אנחנו ידידים טובים עדיין..." אמר לי יקיר.
"אז מה קורה עם נטלי?" שאלתי.
"תשמעי זה לא שאנחנו נשואים או משהו... זה פשוט כי..." אמר
בהססנות.
"כיי?"
"אני חייב לזוז לכיתה יש צילצול". אמר וברח.
הלכתי לשירותים והתחלתי לבכות...
לא יכולתי יותר... הוא היה הידיד הכי טוב שלי... היינו מדברים
על הכול... הכול!
הסתכלתי עליו באותו שיעור הוא פשוט נהיה מגעיל... ולא רק אליי
לכל הידידות שלו... שהיו לו.
"יקיר מה יש לך?" שאלתי בכעס.
"עזבי אותי נו אני הולך הבייתה". אמר.
"רק שאתה צריך משהו אתה בא לבקש... לך... תברח... שפן". צעקתי
לו.
"את פשוט חסרת חיים". אמר לי מרחוק.
הלכתי אליו ונתתי לו סטירה... הוא פשוט הסתכל אליי במבמט של מה
עשית כואב לי... והחזיק את צד ימין שלו... ונפל...
אני לא יודעת מה עבר לי בראש... אולי זה היה כדי להעיר אותו
מהחלום שלו שהוא על הגובה...
אולי הוא סתם ישן ולא ידע מתיי להתעורר אבל אז חשבתי... אולי
אני צריכה את הסטירה הזאת... אולי איך שהוא אני פגעתי בו ובגלל
זה הוא מתרחק ממני.
ואז התעוררתי מהחלום... השעון צילצל צריך ללכת לבית ספר.
אבל איך שהוא בדרך לבית ספר הייתה לי הרגשה רעה כזאת... שמשהו
יתגשם היום ואולי באמת החלום יתגשם...
כי אחרי בוקר אחד זה קרה נתתי לו סטירה ואז הוא הרגיש משהו בלב
ונפל...
איך שהוא המתתי את יקיר.
הוא היה מאושפז שבוע וקם אחר כך...
ואז הוא בא ואמר לי תודה...
"תודה שהערת אותי מהחלום של עצמי...
תודה שהערת את כולם לגביי הידידים האלה שהיו לי.
אבל חבל שלא דאגת גם לעצמך אולי גם את תצליחי להתעורר מתי שהוא
ולפקוח עיניים ולהבין שאת מדמיינת ...
אני מגעיל?
אז יופי קבלי אותי ככה...
מה לעשות ככה אני וזה לא בנימה של כעס זה בנימה של הכרת
תודה."



עברנו כולם לתיכון... כיתה י"ב עוד מעט מסיימים... יקיר לא
הגיע למעמד של תיכון רגיל הוא היה באנקורי או טומשין או משהו
אחר...
לא היה לאף אחד זמן...
הכרנו אנשים חדשים בתיכון וכבר אני לא צריכה את יקיר למרות
שאני כבר מזמןןןןן מזמןןןןןןן לא פגשתי אותו.





הגענו לצבא אני הייתי בחיל הים כן כן זה עם החסקה...
יום אחד העבירו קשר טלפוני בקשר לפגישה של כולם...
"מיכל?" שאל הקול מעבר לקו השני.
"כן מי זה?"  שאלתי בתמיה.
"מורן... את יודעת מה נשמע?" אמרה לי.
"ואי מורן כמה זמן לא דיברתי איתך מה נשמע איתך? אצלי הכול
בסדר,
מה מביא אותך למספר שלי וגם מאיפה יש לך אותו?" שאלתי.
"את לא זוכרת שניפגשנו יום אחד בקניות נתת לי אותו טיפשונת..."
ענתה לי.
"אה נכון..." עניתי.
"טוב אז מה בכל זאת מביא אותך להתקשר אליי?" שאלתי .
"אמ... אנחנו מארגנים פגישה כולם בת"א כמו בימים של י"ב הימים
הטובים שלנו... ורצינו שתבואי כולם כולם והפעם באמת כולם
באים."
"ואי יהיה ניפלא לבוא אני אשתדל כי כרגע אני קצת רחוקה מכל
הת"א והסביבה אני גרה באילת..."
"אילת?"
"כן אילת מה יש? עם חברות שלי... אבל אני אגיע אולי אני אשן
אצלך?"
"סבבה אני גרה בת"א תבואי אליי עוד היום וכבר מחר ניפגשים כולם
אז בסבבה."
"טוב יאלה בייי".
"בייי".
יצאתי בדרך לת"א מאילת לת"א... דרך ארוכה ומסובכת... הגעתי
הרוגה מעייפות הלכתי לישון אצל מורן החברה הכי טובה שלי העברנו
חויות כל הלילה... למחרת בבוקר הלכתי לעשות קניות ורוששתי את
אבא שלי שעוד ככה נתן לי כסף לשכר דירה באילת...
ובערב יצאנו... בדרך שאלתי את מורן:
"תגידי... את ראית את כולם מאז שניפרדנו כולם הלכו לדרכים
שונות..."
"כן ראיתי את כולם כבר פעם פשוט לא יכולנו להזמין אותך כי לא
הייה לנו את המספר ממש נחמד איתם עכשיו התבגרנו יפה לפי דעתי
וממש כיף להסתובב איתנו אל תידאגי אל תהיי מתוחה את נראית פצצה
ממש פצצה אפשר לחשוב גם בני כמה אנחנו כולה 20".
"בכל זאת לא פגשתי הרבה אנשים הרבה זמן וזה קצת משונה."
הגענו לאיזה גינה חשוכה שם כולם היו ניפגשים תמיד וראיתי חבורה
ענקית של אנשים.
"שלום כולם".
כולם נתנו נשיקות אחת לשניה ורק אני הרגשתי זרה... הכי הכי זרה
בעולם.
אני שהייתי הכי חברמנית בין כולם הרגשתי זרה לחלוטין.
"מה נשמע?"
"ואת...".
"מיכל".
"מיכל?!!?"
"כן ".
"איך השתנית..."
"מי אתה?"
"אני יקיר... מה את כבר לא זוכרת הא?"
"בואנה אתה השתנית בצורה דרסטית חבל"ז".
"כן... עברו הימים של העגילים הא? עכשיו יש לך בכל הגוף"
"כן יש לי בגבה בלשון ובאוזניים".
"וואלה... גם לי יש בלשון..."
"בואנה עגיל פצצה..."
"תודה תודה... תגיד איפה אתה גר עכשיו? מה אתה עושה איפה היית
כל השנים האלה?"
"אני גר בראשון... כרגיל... ולמדתי..."
"וואלה עדיין ראשון? עיר שנולדה ושם תישאר הא?"
"למה איפה את גרה לא בראשון?"
"מה פתאום אני אילתית עכשיו... עזבתי ראשון..."
"וואלה... פששששש יפה... טוב יאלה נוסעים את רוצה ליסוע
איתי?"
"כן למה לא..."


"יאלה אנחנו נוסעים לבד... ניפגש בT.L.V?" צעק יקיר לכולם.
"כן ניפגש שם... מיכל את נוסעת עם יקיר?" ענה לו אבי.
"כן אני נוסעת עם יקיר". עניתי.
"יאלה בייייי כולם". אמר יקיר
"סעו בזהירות". אמרתי לכולם.
נסעתי באוטו עם יקיר... שלפתע הוא סטה מהדרך .
"לאן אתה נוסע?"
"עוד מעט תיראי".
הוא לקח אותי לאיזה סימטה חשוכה בת"א...
"תיראי מיכל כבר מזמן רציתי לעשות את זה..." אמר יקיר.
"את מה?" שאלתי.
"את זה..." ונישק אותי.
המשכתי וזה היה כל כך נעים... כאילו איפה היית כל החיים שלי?
זה פתאום ניראה כל כך שאני רוצה אותו.
אמרתי לו בוא נחזור למסיבה.
ונסענו למסיבה...
כולם חיכו לנו .
"איפה הייתם?" שאל עומרי.
"סתם הסתובבנו דיברנו העברנו חויות." ענה יקיר.







השתוללנו ואחרי שבוע חזרתי לאילת... היה אחלה לפגוש את החברים
שלי ממזמן ממזן מממש ממזמן בהתחלה זה היה מרגש וכיף...
כשחזרתי לאילת אמרתי לכולם שיש לי חבר חדש...
שאלו אותי מי זה?
אמרתי ידיד טוב שלי...