אחרי שנרצחה, הפכה למלאכית פסיבית. כזו שצופה, מתרשמת ומנועה
מלהתערב. כשבחרו בה, ידעו שאין מתאים ממנה, הרי כל חייה הייתה
כזאת ובפעם האחת שהעיזה וחרגה - נרצחה. בדלנותה נבחנה והוכחה
מעבר לספק שוב ושוב ועדיין התעקשו אלוהים ובעלי שררה אחרים
להגדיר את המצופה באופן שירמוס ניסיון פרשנות עתידית: "ספגי אל
תוכך את החלומות, פחדים, שיאים וקלקולים של אלו החיים למטה"
דרשו. "בבוא יום וצורך תרוקני משחווית לשימוש אלו שמתפקידם
להחליט, לשפוט ובמקרה הצורך לשנות. אולם" הוסיפו באיום, "יהיה
אשר יהיה, אין בסמכותך, אף לא ביכולתך לנווט חיי אחרים".
ידעה שמלאכים אחרים הוסמכו לרשע או לחמלה ועדיין לא ראתה
בהגדרת תפקידה זילות לכישוריה שהרי קל יותר להרע או אפילו
להטיב מלהתבדל. ידעה בנוסף שגורלה טוב מגורלנו, שהרי בניגוד
למה שסברנו בעודנו בחיים: נשמתנו נשארה בגופנו לאחר מותנו,
כורסמה ובותרה כאברים אחים על ידי חרקים וזוחלים למיניהם, בעוד
שנשמתה תורגמה למלאך בשלמותה.

מצפונם של אלו שחיים עדיין, היו פרושים לפניה כמפה טופוגרפית
עצומה עת הייתה חולפת בריחוף מלאכי עצל מעליהם. פעם בכמה
שבועות או שמא דורות, כשחשה צורך לקרוא תגר על שגרה מלאכית,
הייתה גולשת לסביבה ארצית יותר על מנת לראות התרחשויות
בהתהוותם. הבנאליות, השבלוניות, אי היכולת לראות מעבר למה שכבר
הושג וחד הממדיות של אלו החיים, סיקרנו ושעשעו אותה. אולם תמיד
בגבולות ההתנהגות המצופה ממלאך עקר.

חייה של אחרי חייה, אלו שכוונו ונותבו לאין סוף של שגרה
ושממון, אזרו עוז וקפצו לתהום בלתי נודעת, קרי עתיד, עת נחשפה
לראשונה לבכי ההוא. היה זה באחת מאותן גיחות ארציות והבכי היה
מהסוג הקורע קרעים בקיבות אנשים. לא עומק היגון היה זה שדרש
למחזר את תחושת האי נוחות מחיים קודמים, אלא ההכרה ששמעה את
הקול בעבר. רצתה לחזות בבוכה ולהתרווח בידיעה שטועה היא, כדי
שתוכל לחזור למסלול החמים והנוח של חיים משמימים. אולם הבכי
נדם עוד בטרם עמדה על מקורו.

פרץ הבכי הבא מצא אותה דרוכה כאצן לירייה. ואכן, בהינתן האות
זינקה ואיתרה את החדר החשוך שממנו נתפזרו היבבות. מיקמה את
עצמה בפינה הסמוכה לתקרה, זו השמורה למלאכים. לא היה לה ספק,
שהבוכה צעיר. ילד, ילדה. היבבות עלו וירדו, נקטעו וחודשו
במעגליות של כאב, עלבון ושוב כאב.
חריקת הדלת הנפתחת קטעה את הבכי באחת.
דמות אדם זועף וסמוק פנים הופיע בפס האור שהחדר הסמוך, זה
המואר, טרח והשאיל לחדר המייבב.
נחנקה מאימה.
הדלת נפתחה לסדק רחב יותר, מספחת דמות ילדה בוכייה לפס האור.
"תסתמי את הפה שלך, יא זונה" צרח האדם בטירוף והחל לבעוט בילדה
המצונפת באכזריות של לובשי מדים שחורים בזמן ומקום אחרים.
"לא אבא, לא. בבקשה" יבבה הילדה כשהיא מנסה להגן על ראשה בידיה
החבולות.
לשבריר שניה נחשפו פני הילדה  ואכן שהעריכה דחקה וסירבה להאמין
היה.
"לא יתכן, זה לא קורה" ניסתה לשכנע את עצמה, "אבא מעולם לא
הרים יד. רק אהב וחיבק ודאג. אבל למה? למה אלוהים ואלוהים
אחרים חברו ורקמו מציאות שקרית? למה מוצגות תמונות כוזבות אלו
בפני? למה כעת?" נסקה בסלידה מהחזיון והמחשבות לרקיע קר
וסטרילי שמעל.  

כשנטרקה הדלת, מותירה בת בוכייה ודואבת בחדר החשוך, נשא את
עיניו אל על וזעק תחינה אילמת: "הרפו, אל תעשו לנו את זה יותר
או הרגו אותי. איני יכול להמשיך ולהרע לה".

פגישה משולשת אחרת, זו הבאה, שמה קץ לייסוריהם של ילדה כואבת,
אב אוהב ומלאכית נבוכה: כששב ופרץ הבכי, נחתה באותו חדר, מואר
כעת, כדי לחזות בה עצמה מבועתת ומכורבלת בפינתה, אב מעומת,
עירום וזקוף איבר ועולם אדיש ושותק מסביב.
"אבא לא, אבא" התחננה, היא הילדה, נועצת ציפורניה במה שחיים
אמורים להיות כדי שלא תישמט למקום שאין חזרה ממנו.
לא טרח אף לענות.
"אבא, לא יכולה יותר. אני אהרוג אותך".
פרץ בצחוק של אנשים שפלי רוח ושלח את ידו לחזה.
"מפלצת. אני שונאת אותך" נשנקה בבכי ושלחה את ידה אל מאחורי
גבה שעל מנת לשלוף אקדח אותו הטמינה קודם. כמו שידעה.
הקליע הבודד ששקע במצחו ריכך את פניו להקלה ולאחר מכן לרפיון
בטרם צנח לתהום אחרונה.
"אבא שלי" מלמלה היא שלמעלה, נטלה בעדינות את האקדח מידה הרפה,
כיוונה לרקתה של הבוכה וירתה שוב ושוב.
התרוקנה זו מחייה הראשונים למנוחה ארוכה ומיוחלת. התרוקנה זו
מחייה השניים, וגלשה באיטיות עד שנתמזגה לחלוטין בתוך גופתה
שלה.