אני שונא ימים כאלה, ימים ששום דבר לא הולך.
הכל כואב, ההרגשה מזופתת.  הראש לא מפסיק להלום, הלב צועק
הצילו ואפילו הברכיים שלי גורמות לי סבל.
לא צריך הרבה כדי שזה יתחיל. מספיק לפגוש אקסית ברחוב, או
למצוא מכתב אהבה ישן. פתאום נוצרת איזושהי תגובת שרשרת לא
ברורה. הכל מתחיל לקרוס כמו מגדל קלפים.
קודם הראש קצת מסתובב, אחר כך שורפות העיניים, הצוואר והגב
נתפס. או אז מתחיל הדבר המשמעותי יותר, הצביטה בלב, הכאב הקטן
הזה שמסרב להרפות. כמו עינוי סיני, טיפות, טיפות אבל כל הזמן.
אחרי זה מגיע ללב, כל הגוף מתחיל לכאוב. מתחילים להמציא
תירוצים, זה מעייפות, זה סתם להיום. אבל בפנים יודעים יופי, זה
לא סתם וזה ימשך קצת זמן.
הרבה מנסים כל הזמן לצאת מזה, יוצאים בכוח מהבית, שומעים
מוסיקה שמחה. אבל לא אני, אני זורם עם זה. הניסיון לימד אותי
שזה עובר תוך כמה ימים, שבוע, אולי טיפה יותר. זה אפילו די נוח
פעם בכמה זמן. חושבים יותר, עושים חשבון נפש.
אבל לעזאזל! הצביטה הזאת בלב. הכאב הזה בפרקים. תגידו שאתם
רוצים שאני אעשה חשבון נפש, אין בעיה. אני אעשה. תרמזו
בעדינות, למה בכאבים? למה להתעסק לי עם הלב?
כדי להבין את ההרגשה, צריך לדמיין שקיעה בחול טובעני, או
מערבולת בים. הדרך הכי טובה לצאת מזה, זה פשוט לטבוע, ואז
להיחלץ מלמטה. תמיד יש דרך מילוט למטה. תמיד שחושבים שזהו,
טבעתי, גמרתי את הסיפור, אני בחיים לא יוצא מזה. כשנוגעים
בקרקעית, אז רואים את האור שבקצה המנהרה.
טוב, אז אני יושב פה ומחכה, אל תשכחו לחכות לי עם פנס בקצה
המנהרה.