אתמול שכבתי על המיטה וחשבתי, מעניין איך זה להיות רגיל. זה
נראה לי משעמם כל כך! אתם, הרגילים, כשאתם מסתכלים על מישהו
אתם רואים פנים. המוכשרים שבינכם גם רואים הבעה. אבל לא אני.
אני רואה מבעד לאנשים. אני רואה את האמת שבתוכם, אני רואה את
השאיפות שלהם, אני רואה את הרצונות שלהם, את הסודות שלהם ואת
כל שאר הדברים שהם מסתירים מתחת לשפת גוף. זה לא עובד עליי.
אני מכירה אתכם יותר טוב ממה שאתם חושבים.זאת אומרת, אם אתם
חושבים.
אתמול ראיתי מלאך. לא בדיוק מלאך, הקליפה שלה נראה כמו כל ילדה
אחרת עם נמשים על האף ושפתיים אדומות. אבל אני ראיתי מה שאחרים
לא יכולים לראות- ראיתי שבפנים, קרוב קצת ללב, היא מלאך. רציתי
לקרוא לה, לדבר איתה, להגיד לה שהיא לא לבד בעולם, שיש עוד
כמוה... אני זוכרת איך זה היה להיות ככה, לגמרי לבד. הרגשתי
כמו ערפד שרק עכשיו שתה דם לראשונה ועדיין לא יודע למה הוא
מסוגל. עד שהתחלתי לראות מבעד לאנשים. הבנתי למה אני מסוגלת.
ההתחלות תמיד קשות, עדיין הסתכלתי עליה. אני תמיד הייתי בורחת
לים, אולי קיויתי לטבוע, לא יודעת. טיפשה שכמותי, הייתי צריכה
לדעת שהוא לא יתן שמשהו יקרה לי. אבל לא יכולתי, לא יכולתי
לשאת את המראות האלה יותר, הדברים שראיתי מבעד לאנשים... זה
היה נורא. רציתי לדבר איתה, להזהיר אותה אולי, לעודד אותה,
להגיד לה שלא תאמין לו. שלא תאמין! גם לי הוא הבטיח כנפיים.
אבל בלי פרוטקציות שום דבר לא הולך בעולם הזה.
אני זוכרת את הפעם הרשונה שדיברתי איתו. אף אחד לא אמר לי איך
קוראים לו. אני עדיין לא יודעת. הוא אמר שיש לי יעוד- אני
צריכה למצוא עוד אנשים כמוני. אחד מהם יעשה את ההבדל. נעלבתי
קצת שהוא בכלל לא העלה על דעתו שאולי זאת אני. תמיד רציתי
להיות זאת שעושה את ההבדל. בגלל זה בכיתה ג' כשהיינו בוחרים
ועדות אף פעם לא הצבעתי. ואז כולם היו אומרים לי- נו, את
היחידה שנשארה. את צריכה להצביע. את זאת שעושה את ההבדל. ואז
הצבעתי. לא היה לי אכפת מי נבחר, רק רציתי לשמוע את זה.
אבל זה כבר לא נכון, אני לא זאת שתעשה את ההבדל. אפילו הוא
בעצמו אמר לי. אולי זאת היא שעושה את ההבדל- "האחת". יש לה קצת
יותר מדי נמשים בשביל מישהי שעושה הבדל. בעצם, אף פעם לא הכרתי
מישהו שיעשה הבדל. אבל בטח לא תארתי אותו עם נמשים על האף.
אז מעניין איך זה להיות רגיל. זה בטח לא כל כך נורא...