מאז ומתמיד יואב היה החמוד. לא סתם, חמוד, אלא החמוד, בה'
הידיעה שהציקה לו כל-כך שקשה להאמין. הוא ניסה לבעוט בה, לתת
לה אגרופים ואפילו לחנוק אותה. בשלב מסויים, שכהאות התחילה ממש
לעלות ליואב על העצבים החמודים, הוא החליט לקנות נשק ולהרוג
אותה. הוא התלבט בין אולר, שהיה זול להחריד בחנות של שמעון אבל
לא היה יעיל כמו אקדח. אקדח קטן ונוח, עם עיטורי-קאובויז
שהידרו את נרתיק העור היקר שלו. עור של חיה. עור של פגר, של
חיה מתה. שהיו לה חיים ואהבות ואכזבות ותאוות ודשא, הרבה דשא.
אך למרות כל ניסיונותיו ליירת למוות את האות המעצבנת, היא
נשארה שם, והוא נשאר החמוד. אפילו כשהחליט שזה פשוט בזבוז
לשמור את האקדח מבלי לירות לעצמו חורים בחדר, ובתיק ובבגדים.
אבל בגוף החמוד שלו הוא לא נגע, כל-כך הרבה אנשים יפגעו מזה,
אפילו יותר ממנו עצמו.
כן, אולי קשה לתאר, אבל היותו חמוד מלאה לאנשים רבים את זמנם
הפנוי, נתנה להם מטרה לחיים. ההורים שלו, למשל. והחברה.
והמורים, שלא הפסיקו להתגאות בצורה פתטית להחריד בתלמיד החמוד
שלהם, שאין בעיה לתת לו ציונים גבוהים, כי מה זה משנה, הוא בטח
יהיה דוגמן כשיהיה גדול. והוא בטח גם יזכיר את שמם אם הם יהיו
נדיבים איתו, החמוד.
כדי להבין ממתי הכל התחיל, אנחנו צריכים לחזור אחורה, לילדות.
כבר בגן הוא היה המתוק ביותר, המחובק ביותר והמנושק ביותר בין
כולם. אחותו הגדולה קינאה בו ואימללה לו את החיים, למרות שאם
חושבים על זה, המכות מאחותו הם הדבר האחרון שגרם לו להיות
אומלל כמו שהוא עכשיו. שאר הילדים בגן תמיד רצו להיות חברים
שלו, או לפחות האמהות שלהם רצו. בלבן תמיד היתה קנאה נסתרת
באמא שלו, מירי, שגידלה ילד חמוד כזה.
לקראת סוף היסודי, כשבנים ובנות כבר לא היו כזה איכסה, יואב
היה המחוזר הראשון. כל הבנות פתאום נהפכו פמיניסטיות ושאלו
אותו אם הוא רוצה לבוא לשחק אתן קלאס, ובשלב מאוחר יותר להחזיק
איתן ידיים ולהתנשק ולעשות סקס. אבל יואב שלנו היה האחרון בין
הבנים בכיתה ט5 שהעז להסכים להצעות הרבות והנשנות מהבנות. לא
בגלל שהוא לא רצה לתקוע את הלשון שלו בכל אחד מפיות הבנות, ולא
בגלל שיעל היתה היחידה שהיתה "ברמה שלו". הוא לא היה סנוב, הוא
פשוט ידע למה כולן רוצות אותו. הוא היה חמוד, עם עיניים חמודות
וחיוך חמוד ואולי גם אופי חמוד, אבל זה לא עניין אף אחד, ובטח
לא אף אחת. בנות היו יושבות בשיעור, נועצות עיניהן בעיניו,
מוקסמות מיופיו, מהגומה החמודה שבזוית פיו. והוא היה יושב לו
שם, בקצה הכיתה, מרגיש אשם. כל כך הרבה בנות רוצות בחברתו לא
בגלל האופי המדהים שלו, או בגלל האינטליגנציה הנשפכת. הוא היה
מושא אהבתן בגלל העיניים והשיער, החיוך והגומה. אולי הן לא
נמשכות אליו בזכות האופי בגלל שאין לו אופי? יואב לא הפסיק
לתהות.
אחרי יעל באה מיכל, ואז דפנה ואז ניצן. וכולן לא הפסיקו לבהות
בו בשיעור, ולשלוח פתקי-אהבה מול עיני המורה, ולהשוויץ לכל
השכבה על הגוד-טיים של יום שבת בערב. ואיזה מאמי הוא נראה
בג'ינס ובקורדרוי ואיך הוא מנשק מצויין. מה לעשות, יש לו
ניסיון.
אבל יואב לא רצה לנצל לרעה את המעמד שלו בעיני החברים והמורים
וההורים. ואפילו כשהציעו לו מכונית בגיל 16 ופתור משלוש בחינות
בגיל 17 ומאות הצעות לבילויים מסוגיהם בימי שישי בערב, הוא היה
החלטי. לא, הוא לא ישכב עם מישי על הפגישה הראשונה, לא, אין
טעם לעשות את עצמך חכם כשאתה בעצם לא ואין סיבה שתהיה לו
מכונית כשהוא אפילו לא התחיל ללמוד נהיגה. ואפילו אם יש, הסיבה
היא לא שהוא חמוד. ומתוק, ומקסים ומשגע ומהמם וכזה שכל אחת
חולמת עליו אפילו אם היא מעולם לא ראתה אותו. אבל למה, למה כל
זה? למה הוא נולד חמוד? זה לא מגיע לו כלל וכלל. פגם גנטי,
אולי. יואב לא הפסיק לתהות איך הוא יכול לנצל את כל החמידות
הזאתי למשהו שיועיל מי שבאמת צריך.
הכל הלך לו בחיים, ומשאלת המורים שהוא יהיה דוגמן לא איחרה
להתגשם. או לפחות היא ניסתה בכל כוחה, המשאלה, השקיעה את כל
מאמציה בלהתגשם. כמו החלוצים הציונים בימי קום המדינה, המילה
אצלה היתה הגשמה. ועזרו לה כל כך הרבה, אין לכם מושג.
חברות שלו שלחו תמונות למשרדי פרסום, כאילו שהן היו צריכות
להשוויץ יותר מאשר באותו הרגע. אמרגנים נרדפו אחריו, דודי בלסר
בעל פרצוף-האישה התחנן מהאמרגן שלו לא לעזוב אותו תמורת
יואב-הפוטנציאלי, ממש עשה שמיניות באויר ושישיות על האדמה ומה
לא. הוא היה כל-כך נואש, הוא אפילו הסכים לצאת יציאה-מתוקשרת
עם סנדי בר.
אבל יואב לא הסכים לדגמן. הוא לא ימכור את הגוף שלו. לא לסקס,
ולא לתמונות שילדות בנות 12 יתלו מעל המיטה ויפנטזו כל הלילה.
הוא לא וויתר, וכשהאמרגן של מר בלסר הנואש רדף אחריו בכל כוחו,
יואב היה ממש מזועזע לראות את תמונתו בעיתון ביום שלמחרת.
בעזרת תוכנת-עריכת-תמונה כזו או אחרת, האמרגן הצליח להרקיב
תמונה לתפארת מדינת ישראל מתמונה מטושטשת שצילם בשיטת הפפרצי
ומתמונת בגד מקטלוג אופנתי כזה או אחר. הראה זה פלא, הבגד
המצולם בתמונה נמכר בכמויות עצומות ויואב הפך לאליל-הבנות, כבר
לא הפעם הראשונה בחייו.
יואב המזועזע הסתגר בחדרו ימים שלמים, מבוייש על ההשפלה
הנוראית שהתבצעה. הוא לא שמע רדיו, לא ראה חדשות. לא ידע
שהולכים להכתיר אותו למלך ישראל, המלך החדש של המדינה.
באישון לילה הגיע סוכן לביתו ומשך אותו בשמן. למראה התנגדותו
האלימה של יואב, טיפוס שהזבובים העריצו על עך שמעולם לא פגע
מאחד משלהם, הוציא הסוכן זוג אזיקי-כסף מצוחצחים, מרופדים
בפרווה נעימה, שלא לפגוע בידיו החמודות של יואב. ידיו ורגליו
כבולות, הוא הובל חסר-אונים לירושלים.
הכריחו אותו להשתתף בטקסי-ממלכה בהם השתתפו שגרירים ונסיכים
שהוזמנו ממדינות אחרות. עינת, החברה הנוכחית שלו, זרקה לאנחות
ע"י מכתב שנשלח ממשרד יחסי-הציבור האישיים של המלך, וכבר נקבע
תאריך-חתונה עם הנסיכה הבריטית. הכריחו אותו להשתתף
בתוכניות-אירוח בטלוויזיה, בתצוגות אופנה ולהצטלם לעיתון.
אט-אט הוא החל להאמין, כמו האנשים מהמאות הקודמות, שהמצלמה
יכולה להרוג אותו, לגנוב לו את הנשמה.
אבל נשמתו החמודה נשארה איתנה, מגייסת את המצפון שיזכיר לו
מידי פעם לא לקבל התקף-התנשאות, לא להרגיש מעל כולם. בסך-הכל
יש לו פנים חמודות, זה הכל. המדינה השתגעה.
נעול בנעליים אופנתיות ובאזיקים סביב הקרסוליים החמודים שלו,
החמוד צעד לו בקצב אחיד על המסלול. מחשבות אובדניות עברו במוחו
החמוד, עינוי החמודות התרוצצו לכל עבר, לא יכולות שלא להפסיק
לחשוב מחשבות לא-חמודות-כלל, על בריחה. ידיו החמודות נשארו
בתוך הכיסים שבאחורי המכנס-המחוייט שלבש על ישבנו החמוד,
כבולות באזיקי כסף מרופדים. האובססיה הארצית הזאת עם המראה
החמוד שלו התחילה לעלות לו על העצבים, כמעט כמו ה-ה' הידיעה
מכינוי-החיבה שלו, החמוד. מזל שיש לו אקדח בבית. מי יודע, את
הה' הוא לא הצליח לחסל, אבל אולי את האובססיה הוא כן יצליח.