בארבע (ילדים) זיכרונות פגשתי,
וכולם טעונים.
השער, שהצמחתי נגזז והוחלף
בשתיקה רועמת ושאירית נעורים.

ילד גדלתי, צעירות הפנים,
עיניו מלאות תם,
חלב אם על שפתיו,
יוצרות פס לבן דמוי שפם.

כמו ענף המלפף שנים,
חום עיניו לחיפוש נסתר
באחרים.

פוגש נערה, מסכנה על פניה.
תחת השגחת האלוהים...
לבו רועד, אותה חומד.
שערו ארוך, כעץ המגדל
עלים, שנים נערתו בשלה,
בקיץ חמים.



לובש כאב, נאחז בזיכרון פצוע-
שותת דם. מולי - אני איתם(אותם ילדים)...
מעבר לגבעה ירוקה אחרי הגשמים,
זקנו ארך כעץ חובק שנים.

עברו, נשרו, נשארו, עיניו
החומות זקנו כשערו,
נערתו לאישה היולדת
את בכורו, אדמתו.

עץ,
גם כאשר העלים נושרים,
הענפים אינם כפי שהיו חזקים,
וקנאתו בצעירים,  שקועה ברחמים
אני כעץ חובק שנים.

הפעם אני מקדיש אותו,
לעצמי...