אז ככה זה עכשיו
לאחר שהלך חזר הכל לקדמותו. והפעם כבר לא חדש; כבר לא מענג
כלל. הכל דקר אותה - הרוח והאדמה והגשם והקור.
כמה קשה להיות כלום. עכשיו ראתה שהיא זאת השפויה, וכל העולם
סביבה איבד את דעתו, כבר לפני עידנים.

זכרון רגע
היא עצמה את עיניה ולראשונה זה זמן רב, רב מידי, הרגישה שהיא
עייפה. בתודה נתנה לשינה לקחת אותה. וחלמה חלום. בחלום בא
ההוא, אותו אחד שאמר לה מקודם שהוא אוהב אותה, ועכשיו עטף אותה
בזרועותיו. בחלום יכלה לחוש את ריאותיו מתנפחות בחזהו כנגד
שלה. היא יכלה להרגיש את הבל פיו על כתפו ומגע לחיו על לחיה.
היא יכלה לחוש בכפות ידיו אוחזות בה. הוא לא אמר כלום וגם היא
לא. אחרי כמה זמן הרגישה איך דמעות מצטברות מאחורי עיניה,
וחשבה שיהיה טיפשי ללכוד אותן שם. כשבכתה הידק את אחיזתו בה,
כאילו הרגיש את הכאב שלה וזה כיווץ אותו. היא בכתה ובכתה - על
הכל - על שהלך ועל שחזר ועל עצמה ועליו. וכשסיימה לפרוק הכל
נפלה עליה רגיעה גדולה והיא קברה עצמה בתוך המעמקים שלו. היה
לו המון מקום בשבילה.
ואז התעוררה. איש לא היה שם, מלבד כל האחרים. היא הרגישה את
טרופו של עולם לוחץ עליה. מוחץ אותה. מפרק. ומחבר שוב.