כדור!
היי , עצור !
כן כן אתה -עולם עגלגל אכזר ורשע ,אל תתעלם ממני שוב .
סלחו לי לרגע בבקשה , יצורי אנוש קטנים ומתועבים , אתם ,
שהזנתם את סבלי כרחם
המזין תינוק.
מסתובבים בין חנויות , למשרדים , למכוניות , לבתים , כמו נמלים
קטנות בתוך אחת מערכות הגידול , הנמכרות בחנויות הצעצועים ,על
מנת להבטיח שהדור הבא יצא סאדיסט
כנדרש , אחרת איך יוכל להיות שמח ומוצלח בעולמנו זה?
זוכרים אותי עכשיו ,מפלצות עם חליפות ותארים ?
זו אני ,הרזה , המוזרה , כן...כן...זו שתמיד נראית כאילו זה
עתה בכתה במשך שעות ,או לחלופין עומדת לפרוץ בכל רגע בבכי
תמרורים אכזר .
זו אני , שמבטי מלטף ללא הרף את המדרכות עליהן פוסעות רגלי .
אני  , שמבטי מעולם לא פגש במבטכם , או ליתר דיוק , רק פעם או
פעמיים של תשדורות מצוקה חסויות , שנותרו חסרות מענה ...
וגם למדתי מכם - רכיכות על חוטים , מריונטות חסרות רגש שכמותכם
!
למדתי עד כמה אוילי הוא העולם הזה , כמה חסר צדק והגיון
,בניגוד לכל מה שאמרתם לי תמיד .
הופתעתי לגלות עד כמה עוורים יכולים להיות הרואים , ועד כמה
חרשים השומעים .
ואותך - שאהבתי , לא אשכח לעולם .
איך הבטת בעיני , פעם אחר פעם , בחיוך , כאשר הרבצת לי , רמסת
את ליבי ונפשי , ונטלת עמך כל שמץ רצון לחיות .
איך יכולת לרמוס כך את הלב שהיה כולו שלך ?!
איך יכולת לשכוח שפעם הייתי המלאך שלך , הנשמה הטהורה שפגעו בה
?
הפכת להיות האדם הרע והאכזר ביותר שהכרתי .
זוכרת איך הייתי מביטה בעיניך , מנסה ללכוד את מבטך , ושוב ,
לו רק לשניה , לחוש שוב את אותם חום ואהבה שהכרתי , אבל הדברים
היחידים שחשתי היו גלי העלבון , הכאב והניכור , שהציפו את גופי
וליבי , פעם אחר פעם , יום אחר יום , שבוע אחר שבוע ,חודש אחר
חודש ...
והתחננתי שתפסיק , שתחזור להיות הנסיך שאהבתי , אך לשוא .
ואתם - תמיד עמדתם לכם שם ברקע , כמו חיילים נאמנים ,מקפידים
שלא לפספס אף פרט חשוב מהמחזה , שמא תישאלו לפרטיו ולא תדעו
להשיב .
למה לא עזרתם לי ? הייתי באותה מידה יכולה להיות בתכם או
אחותכם .
אבל אתם העדפתם לצפות , ולגחך בחדרי חדרים על מר גורלי .
טפשים ! קטנים מכדי לראות ולהבין שאתם חיים על כדור שמתגלגל ,
ושיום אחד גם אתם תהיו דמות אויר שקופה , בלתי נשמעת או נראית
, בהצגה הנוכחית שמציג תאטרון הכדור.
תחושו את חוסר האונים ואת הפחד המצמרר שהיו מנת חלקי לצדכם .
מסכת העצב תולבש בכפיה על פניכם , תמנע בעדכם לנשום , אף לשניה
, את אוויר האושר הכל-כך מובן מאליו בשבילכם עכשיו , ותחנוק
אתכם למוות רגשי איטי ומייסר .
ואני עוד ציפיתי לחיוך שיחזור , למבט הצוחק שהיה לי , ואז ,
כשהבנתי שנפרדנו לעד ,
תקוותי נופפה לי לשלום , ונותרתי לבדי על אם דרך החיים .
לא ידעתי לאן לפנות , והכביש היה שומם מאדם .
דמעה אחת בודדה ליטפה את לחיי בדרכה מטה , כאשר ישבתי על צרור
חפצי ,בשעת דמדומים מדברית...