החיים שלי מתחילים בכיתה ט'.
לא ציינתי גיל (13) או שנה (1999 - כמה סמלי) לתחילת חיי, כי
הם פשוט לא חשובים. שום דבר לא היה חשוב חוץ מהעובדה, שרצה
הגורל והצלחתי לשכנע את ההורים שלי לשלוח אותי לשדה בוקר,
למדבר. אתה רואה גיא החוש הומור של הגורל לא תמיד אירוני, או
שהוא לא תמיד משתמש בו. אני לא יודעה מה גרם להורים שלי לשלוח
אותי, הם תמיד חשבו שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי, אבל זה לא
משנה - הם נתנו לי ללכת וזה כל מה ששינה.
אני לא מצטערת או מתחרטת לרגע, למרות כל הכאב שבא אחר כך, עם
העזיבה. אבל אני מקדימה את המאוחר. הייתי קיימת 13 שנים לפני
שהתחלתי לחיות. 13 שנים שכל מה שיש לי מהן זה פלשים, שברירי
זיכרון, רובם נוראים. אני לא רוצה לכתוב אותם. לא פה, בסיפור
על תחילת חיי.
עינת שמעה. אתה יודע מה היא אמרה לי? היא אמרה שצריך הרבה חוזק
בשביל החיים שלי, בשביל מה שעברתי. לי זה נשמע אירוני. הרגשתי
מכוערת, צבועה. חוזק? לא הגיעה לי המחמאה הזאת. אם הייתי חזקה
הייתי מפסיקה את זה, עושה משהו, אומרת למישהו. אבל לא עשיתי
ולא אמרתי לכן אני ראויה לכל מה שקרה לי. אבל אז רק התחלתי
לחיות, העצב לא נשאר הרבה זמן, הייתי מאושרת.

הייתי נועה או נועית, מחזור כ"ד (היינו כאן) כיתה ט' שדה בוקר.

לא היה לי שם משפחה, מס' תעודת זהות או כל הגדרה אחר מלבד זאת,
וגם לא רציתי שתהיה לי.

כשהתחלתי לחיות החיים נראו מבטיחים: רחוק מהבית, מהזיכרונות
הנוראיים, מההשפלות. חשבתי שהכל יהיה ורוד. אבל הזיכרונות,
הפלשים, הותירו בי משהו שחור, רוע. לרב זה פוגע בי אבל לפעמים
גם בסובבים אותי. זה הפריע לי, מותר לי ככה להיכנס לחיים של
אחרים? לקשור קשרים, לאהוב? בסופו של דבר אני תמיד פוגעת במי
שאני אוהבת. עד עכשיו לא מצאתי תשובה, ואני לא יכולה לחשוב על
חיים בלי החברים שלי.
בשדה בו פגשתי אנשים עם רוע משלהם, עם שחור שנשאר שם מהחיים
הקצרים והנוראים, שעברו עליהם לפני שהגיעו לפנימייה. הבנתי שזה
לא רק אני. התנחמתי בעזרתם. התחלתי להתאפס על עצמי, להבין מה
אני רוצה, לאהוב ולאאהב. אפילו מצאתי חבר. הרגשתי טוב, מאושרת
אולי. אז נכון שהיו מדי פעם דיכאונות (מתנתו הצנועה של השחור
שבי) שיכלו להמשך שבועות, שבהן לא תקשרתי עם אף אחד, אפילו לא
עם עומר. אבל באופן כללי והכי נכון - היה לי טוב.
את ההורים הייתי פוגשת פעם בחודש וחצי חודשיים, אומנם היו
שבתות חופשיות פעם בשבועיים אבל תמיד הייתי מוצאת מקום אחר
להיות בו. לא רציתי לחזור. לרב הם היו שומעים עליי מטלי, הבת
דודה שלי, יותר מאשר ממני. אני לא יודעת מה היא סיפרה להם, אבל
גם היא לא תמיד ידעה הכל. היא הייתה בי"ב באותה שנה, היו לה
מספיק קשיים משלה. היא גם לא ידעה מה היה קודם, בבית. מעולם לא
סיפרתי לה, גם כשברחתי מהבית שנה אחר כך, ואחרי כמה ימים הגעתי
אליה. לא רציתי שתדע. לא רציתי לפגוע בשלמות שבה היא ראתה את
הדוד שלה. יש תמימות שלא צריך לשבור.

ואז הגיע החופש הגדול - הסיוט הגדול מבחינתי. מנותקת מכל מה
שאהבתי וכלואה בבית שנעשה יותר ויותר קשה לסבול.
יום לפני שהייתי אמורה לחזור לשדה בוקר הם הודיעו לי: את
נשארת.
נלחמתי.
          והתייאשתי.

כיתה י' יותר מהכל חישלה אותי. אם שדה בוקר נתן לי נשמה, הבית
נתן לי חוזק לשמור אותה. המלחמה היום יומית עם המורים,
התלמידים, ההורים והאחים, חיזקה אותי, אבל גם שברה בי משהו
מבפנים.
האורות היחידים היו ההדרכה, החברים (שעשו הכל כדי שאני אדע שהם
לא שכחו אותי), והטיולים שהפכו למעין תרפיה, משהו שיחזיק אותי
שפויה.
התגברתי על השנה הזאת.
פיתחתי אושר חדש, שלא תלוי רק בסביבה אלא בעיקר בי.
אני אדם טוב יותר היום (גם אם אני רחוקה ממה שאני רוצה להיות),
אבל שום דבק לא מחזיק לעולם.

את המקום שבו אני גרה כרגע אני אעזוב בשניה שאוכל. דבר אחד
משמח אותי, הנפש שלי מעולם לא הייתה פה. הנשמה שלי נולדה במקום
אחר.  
               
הסיפור הזה נכתב במקור לחבר ששאל מי אני. לא ידעתי איך לענות
לו, אז כתבתי.
ומחקתי, וערכתי, וכתבתי שוב.
כשפתחתי דף בבמה היה לי ברור שהסיפור הזה חייב להיכנס. לא כי
הוא איזושהי יצירת מופת, אלא כי הוא מי אני (פחות או יותר),
וכל היצירות שלי הן 100% אני. לא לשים אותו פה זה כמו לשקר
מבחינתי.