[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנסטסיה אמוס
/
בלי לשאול מי זה

פתחתי את הדלת מבלי לשאול מי זה.
והנה את, עומדת בפתח, מחייכת את החיוך החם שלך, כאילו שכלום לא
קרה והכל בסדר, כמו באותן השבתות שהיית עוברת אצלי בדרך חזרה
מהבסיס, ואימי נהגה לקבל את פנייך בשלום קר ופנים שהקרינו
שנאה, אך תמיד, שבת אחר שבת, היית מחייכת אליה את אותו חיוך
חם, ושואלת לשלומה, ובאותם רגעים לא יכולתי להבין איך היא
מסוגלת לחשוב שאת אגואיסטית המרוכזת בעצמה ומשפיעה לרעה על
ביתה.
אבל כשעמדת בצד החיצוני של סף הדלת, והבטנו אחת בשניה, ואת
חייכת את אותו חיוך חם, והרגשתי טיפשה, אבל חשבתי לעצמי שאת
עומדת בחוץ אז ודאי את מרגישה יותר טיפשה, באותם רגעים הבנתי
שיש משהו באותה אמירה ישנה הגורסת שאימא תמיד צודקת.
"שלום", אמרת, כולך מחויכת.
"שלום", עניתי.
וככה עמדנו, וידך נקפצה לאגרוף והחלה להכות בצד גופך, ואני
נשארתי בארשת פנים רגועה, למרות שבתוכי התחוללו סערות, אך לא
רציתי לתת לך את ההנאה בידיעה שאת עדיין מעוררת בי את אותם
רגשות רדומים שחוץ ממך אף אחד מעולם לא העיר, כי אולי אם תחשבי
שאת עצבנית ואני רגועה זה יגרום לך להרגיש אפילו עוד יותר
טיפשית, וכל כך רציתי שתרגישי טיפשה כמו שאני הרגשתי באותו
בוקר בו פתחתי את הדלת בלי לשאול מי זה (את תמיד אמרת שאני
חוזרת שוב ושוב על הטעויות שלי) ושרון נכנסה בסערה מבלי לומר
שלום ואמרה שהיא צריכה לספר לי משהו ושכדאי שאני אשב ואמרתי לה
שהיא צופה יותר מדיי בטלוויזיה, ואז היא סיפרה לי, ונפלתי
לרצפה והצטערתי שלא ישבתי כשהיא הציעה, והרגשתי טיפשה כל כך,
כמו שלא הרגשתי בחיים, עוד רגש שלפנייך לא הכרתי.
"אנחנו צריכות לדבר", אמרת והפסקת להכות בצידי גופך, אך
אגרופייך היו עדיין קפוצים.
"דברי בשם עצמך", יריתי.
"כאן?"
שתקתי.
"זה לא לחדר מדרגות. למה שלא ניכנס?"
כי אם ניכנס תרגישי נוח, ויותר מזה תרגישי נוח לדבר, ואז
תתחילי לתרץ ותחייכי אליי חיוכים חמים, ותביטי לי ישר בעיניים
ותגידי לי שרק אותי את אוהבת ואני אאמין לך ולא תרגישי טיפשה
יותר, וזה ינפח לך את האגו, ושרון תשמע שהשלמנו ותבוא לצעוק
עליי ושוב אני אפתח לה את הדלת בלי לשאול אפילו מי זה.
"ככה" עניתי, מנסה להישמע החלטית.
"את רוצה שאני אלך?"
לא, אל תלכי, אני לא רוצה שוב לשבת שעות ליד הטלפון ולחכות
שתתקשרי, וכל פעם שמישהו אחר יתקשר אני אומר שאני באמצע משהו
ולא יכולה לדבר, כדי שהקו לא יהיה תפוס, כאילו שאת באמצע המדבר
עם אסימון אחד וטלפון ציבורי מתפרק ואם לא אענה לך מייד
כשתתקשרי ,כי אהיה בשיחה עם מישהו אחר, לא תוכלי לנסות להתקשר
שוב , ואני לא אצא מהבית כדי שלא ייווצר מצב שחלילה תתקשרי ולא
אענה, וחוץ מזה אם אחליט בסופו של דבר לצאת למקום כלשהו רק
אחשוב כל הזמן שבטח ברגע זה את מתקשרת אליי ואין לך תשובה, ואת
כבר שוקלת להשתמש באותו אסימון יחיד שיש לך ולהתקשר למישהו אחר
לכן אשאר בבית ולא אעשה שום דבר אחר חוץ מלחכות לטלפון ממך.
"כן"
"טוב"
"ביי"
"ביי"
והלכת, וטרקת את הדלת של חדר המדרגות, שהשכנה הגרמנייה מלמעלה
רוצה להחליף אותה כבר שנים ומנסה לשכנע את כל דייריי הבניין
לתרום את חלקם הכספי בשיפוץ הכניסה, והטריקה הזו היתה בעוצמה
עזה כל כך שאולי שברת את הדלת, ועכשיו יהיו חייבים כל הדיירים
לשלם בשביל כניסה חדשה לבניין, והנה, משהו טוב יצא ממך,
ומאתנו. כל שכנה גרמניה צריכה מישהי כמוני בבניין שלה, מי אמר
שרק צרות אני גורמת.
אני אומרת.
סגרתי את הדלת.
שריקות נשמעו מן המטבח, הקומקום רתח, מקודם דיגדג לי בגרון אך
עכשיו כבר הצטרפו לדיגדוג כאב ראש ובחילה, והמחשבה להכניס משהו
לפה, חוץ מקנה אקדח או עשרים כדוריי שינה, גרמה לי לחשק
להקיא.
עיסיתי את רקותיי בעדינות והתיישבתי על הספה בסלון, עוצמת
עיניים ומנסה למחוק את אירועי השבוע האחרון ולהתעלם מן הרעשים
של העולם שחדרו דרך החלון הפתוח, להדחיק את האכזבה ממך ולמחוק
את הכעס על שרון שסיפרה לי, באיזשהו מקום לא רציתי שהיא תספר,
לא רציתי לדעת, ועכשיו גם התחילה ללמוד פסיכולוגיה, וזה נהדר
שהיא לומדת ורוצה לעשות משהו עם עצמה אבל פחות טוב שהיא טוענת
שהיא מבינה ורוצה לדבר על זה.
והרוח שורקת באוזן והחלון חורק ברוח והמכוניות צופרות בעצבים
והעצבים נמתחים באיטיות והדלת נטרקת בקול והחתול מייבב בבהלה
והראש נופל בעייפות והקירות שותקים בריקנות  והשמש יורדת
בהדרגה והאור מתעמעם בעצלתיים והיום מתערבב עם הלילה והשמים
אדומים ויפים או אדומים וכואבים, תלוי איך מסתכלים על זה.
באותו לילה שכבתי על הספה בה צפינו אז ב"מלך האריות" ובכיתי
וקראת לי מפגרת, אותה ספה בה שרון סיפרה לי ובכיתי והרגשתי
מפגרת.
שרון אומרת שאם אתה נותן לחתול להיכנס הביתה אל תבכה כשהוא
ישפוך את החלב.  
היא אמרה לי שאני עושה שטויות ודיי כבר עם זה, ושאם לא הייתי
אומרת לכל גבר שעובר ליידי "כואב לי הראש", "אני במחזור", "אני
לסבית", החיים שלי היום נראים אחרת.
שרון חושבת שזה חלק מתוכנית החיים שלי, לפתוח את הדלת בלי
לשאול מי זה תמיד ולשבת על ספות ולבכות ולתת לחתולים להיכנס
ולשפוך לי את החלב ולתת לנשים כמוך לדפוק לי את הראש ואז לדפוק
אחרות מהצד ולמות ולמות ולמות כל פעם מחדש, היא לא מבינה שאני
לא רוצה את זה.
אם מישהו ישאל אותי על פסיכולוגים אני לא אמליץ על שרון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נולדתי בכפר
קטן.
גדלתי בכפר
בינוני.
מתתי בכפר
גדול.

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/12/00 20:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנסטסיה אמוס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה