ישבתי בבר המקומי והתווכחתי עם עובר אורח  מזדמן על הדבר החשוב
ביותר שיש, אני טענתי שזהו האופי והוא טען שלא האופי זה מה
שנחשב אלא להיות אדם, טענתי בפניו שזה אותו הדבר והוא מייד
סיפר לי את סיפורו על מנת להוכיח לי שלא כך הדבר, לפני הרבה
שנים, החל, אני ועוד שני חברים יצאנו למסע בעיקבות מפה ישנה
שמצאתי בעליית הגג שלי, לפי הכתוב במפה ישנו עמק אבוד מאחורי
מערה שנימצאת מאחורי המפל באיזור הגבעות שבמרחק יום הליכה
מבייתי, היינו יותר מסוקרנים מאשר באמת האמנו לכך מאחר וכולנו
הכרנו את המקום ומעולם לא ראינו שום מערה באיזור. כל אחד לקח
עימו את מה שנראה לו שיצטרך, לא תיארנו לעצמנו שהטיול יארך זמן
רב בגלל שלא האמנו באמת שיש שם משהו.
הטיול שלנו נערך ביום בהיר ואני זוכר שנהננו עד מאוד מחברתו של
האחר באותו היום, לפנות ערב הגענו למקום והחלטנו להקים מחנה
למרגלות המפל, הדלקנו מדורה ושתינו ושרנו ועשינו שמח עד שכולם
נרדמו, אני נשארתי ער אחרון והחלטתי לבדוק אם באמת יש מערה
מאחורי המפל, ומאחר שהייתי קצת שיכור לא דאגתי לדבר והחלתי
לטפס, לקח לי כמה שעות וכשהגעתי רוב השיכרון שלי כבר חלף
והייתי מאוד עייף ורעב אך מאחר והייתי כבר שם החלטתי לבדוק את
המקום, הדלקתי פנס שלקחתי וחיפשתי את פתח המערה אך לשוא, לא
היה סימן וזכר לה, בעודי מחפש שמעתי קול מוזר מהסלעים , נשמע
כמו קול של אבן מתחכחת באבן, קול לא נעים ומעביר צמרמורות אך
הייתי מסוקרן מאוד מאחר ולא מצאתי שום פתח למערה חשבתי שאולי
המערה מוסוות והקול מגיע מתוכה אז התחלתי לבדוק את הסלעים,
מחפש אחר מקור הקול, לפתע משהו נחת על כתפי ונשך אותי, מרוב
בהלה מעדתי לאחור ונפלתי לתוך המפל, כשהתעוררתי הייתי במקום
חשוך ויבש, בדקתי את אברי כדי לראות שלא נפגעתי, למזלי חוץ
מכמה חבלות הייתי שלם, ניסיתי להתמצאות במקום שבו הייתי ,
המקום היה מין מערה תת קרקעית ושום סימן של מים לא היה שם,
משמע מישהו גרר אותי לכאן.
בגדי היו יבשים, אז הוצאתי מהם את קופסאת הגפרורים שלי והדלקתי
אחד, היה למקום שתי כיווני הליכה והתחלתי ללכת לכיוון שממנו
היה נדמה לי שאני שומע קול של מים, תיארתי לעצמי שאני אמצע את
מקור המים ואיתו גם את הכניסה למקום הזה, בעודי הולך, שמעתי את
קולם של חברי ממרחק והחשתי את צעדי לכיוון קולם, כשהגעתי למקום
בו הקול היה החזק ביותר הרשתי לעצמי להדליק עוד גפרור ומצב
רוחי היה טוב ממקודם אך המערה נותרה ללא שינוי והקולות נישמעו
לפתע כמקיפים אותי, התחלתי לפחד וצעקתי בשמותיהם של חברי,
וקולותיהם ענו לי חזרה, אנחנו כאן, תמשיך לאותו הכיוון שהלכת,
ואני כמובן עשיתי כדבריהם והמשכתי באותו הכיוון, לבסוף הגעתי
למקום בו עבר נהר תת קרקעי שסיים את יכולתי להתקדם, חשבתי
לעצמי שזהו הקישור של מפל המים והמערה המיסתורית שבה הייתי אך
זה עדיין לא הסביר את העובדה שנמצאתי במרחק רב משם כשהתעוררתי
ואת העובדה שבגדי היו יבשים, בדקתי את עומק המים בנהר ולפתע
משהו תפש את ידי ומשך אותי למרות התנגדותי, הדבר היה חזק ממני
וכוחו הכריע את הכף לצידו ושוב איבדתי את ההכרה כשהוא גרר אותי
לקרקעית הנהר. התעוררתי באותו המקום שהתעוררתי בו בפעם הקודמת,
אני יודע את זה כי העקבות היחידות על הקרקע היו שלי והם החלו
בדיוק מאותה הנקודה שבה נמצאתי, החלטתי ללכת בכיוון הנגדי
הפעם, ועוד פעם לאחר הליכה ממושכת אני שומע את קול חברי קוראים
לי ואני כבר חושב, אולי הם לא הם באמת והחלטתי ללכת בשקט בשקט,
ממש להתגנב בתיקווה לחשוף את אלו שקוראים בשמי, אז התגנבתי
לעבר מקור הקול, חושש ונזהר שלא להשמיע את צעדי עד שלבסוף אני
רואה את אותו הנהר שראיתי אז, רק שהפעם אני רואה את מי שמשמיע
את הקולות של חברי ואני יכול לומר לך שזה לא היו הם, אלא מין
דמויות מוזרות למראה,  דמויי אדם אבל חלקים בתווי הפנים
לחלוטין ממש כמו בובות בחלון ראווה, והממזרים האלה קוראים בשמי
ממש כאילו היו חברי הטובים, אני חייב להגיד לך שברגע הזה ידעתי
שלעולם לא אבטח יותר באף אחד שלא אדע בוודאות שהוא בן אדם
אמיתי, לא שהאמנתי שיש מיפלצות לפני כן אך מה שראיתי גרם לי
לאבד את אמוני בכל חוש חוץ מהראייה שכן למרות שהקולות נשמעו
בדיוק כמו חברי ואף קראו לי באותו האופן שבו חברי היו קוראים
לי, הם היו מפלצות מסוג כלשהו, בזאת אני בטוח, עכשיו, מאחר
ובקע אור מגבולות הנהר האמנתי שמקום היציאה נמצא בקרבת מקום
ולכן כל מה שנשאר לי היה להיפטר מהיצורים האלה בעזרת עורמתי,
חלצתי את נעלי וזרקתי אותם לעומק המערה שממנה באתי וברגע שנשמע
קול פגיעתם בקרקע היצורים הללו קפצו ממקומם,  והחלו לקרוא לי
חזק יותר ואני השבתי להם בלחש, זה לא אתם באמת, מי אתם? והם
נראו לי לפתע ממש לא בטוחים בעצמם, כמובן שזה אנחנו הם ענו לי,
חיפשנו אותך כל היום איפא אתה, תתקרב אלינו, ואני עניתי להם
שאם זה הם באמת שישירו לי את מה ששרנו כשחנינו לפני המפל
ולהפתעתי הם החלו לשיר את שירי השיכורים ששרנו אני וחברי,
הייתי כל כך המום עד שכולי קפאתי ולא יכולתי להגיב, כשהם עמדו
לסיים את השיר ידעתי שזוהי ההיזדמנות שלי וזינקתי עלייהם
ממחבואי, הם היו כל כך שקועים בשירה וכניראה שהיו בטוחים שאני
נמצא רחוק מהם כך שגורם ההפתעה שלי הצליח מעל ומעבר למשוער,
הצלחתי להמם אחד באגרוף כפול  והתחלתי להאבק בשני, הוא היה
חלקלק ושמנוני והיה לי קשה מאוד לאחוז בו אך הצלחתי לגבור עליו
והלמתי בראשו עד שאיבד את ההכרה, קפצתי לתוך הנהר ושחיתי לעבר
מה שנראה לי כמו הכיוון ליציאה, כלומר נגד כיוון הזרם, כשלבסוף
הייתי צריך לצלול על מנת להגיע לפתח היציאה שנמצא היה מתחת
למים, בשארית כוחותי הלכתי לעבר המחנה וחיפשתי את חברי, כל מה
שמצאתי היה את גופותיהם בתוך שקי השינה שלהם, מאז אותו המקרה
לא איכפת לי מאופי כי אני יודע שאופי אפשר לחקות, לזייף, לשקר
בנוגע לו, הדבר היחידי שנחשב בעייני הוא האדם עצמו.
כשסיים את סיפורו הייתי חייב לשאול אותו בנוגע למפה ולמקום
הסתרים, הסקרנות פשוט אכלה אותי. אתה רוצה לדעת היכן זה? אני
אביא לך את המפה, היא כאן איתי, אמר ושלף ממעמקי מיכנסיו פיסת
נייר מקומטת והגיש לי אותה, כשנגעתי בידו באקראי כשלקחתי את
המפה עברה בי צמרמורת, לידו לא היתה תחושה של יד רגילה, היא
הייתה חלקה ושמנונית, ממש כמו דג.