אילנה והאוטו המעשן הגיעו. כבר מדלת היציאה של האולם הרחתי
אותם. חריקת בלמים, שלוש צפירות עצבניות, שמעתי אותם.
הלכתי בצעדים גדולים ומהירים אל האוטו, כמו שאני הולכת כששוקי
המאמן מבקש לרוץ מסביב לאולם ובסיבוב שש כבר כואב לי בצד והיד
לוחצת על המותן אבל זה לא עוזר אז אני הולכת מהר מהר ששוקי לא
יצעק כי אז שומעים את זה חזק מאוד באולם וזה עושה כואב בראש.
אילנה אומרת שזה בגלל האקוסטיקה.
פתחתי את הדלת של האוטו המעשן וסתמתי את האף. באוטו המעשן קשה
לנשום מהאף אז או שנושמים מהפה או שלא נושמים בכלל.
אילנה הציתה סיגריה.
"מה קורה פלפלת? איך היה האימון?"
"שוקי אמר שהיה גרוע"
אילנה עשתה עיגולים של עשן וחייכה חיוך עצבני כמו החיוך כשבסוף
כל יום שני אחרי שהיא כבר צריכה להחזיר אותי הביתה והיא נכנסת
לומר שלום לכולם והיא מחייכת חיוך עצבני.
"רוצה גלידה פלפלת?"
"שוקי אמר שאסור גלידה כי זה לא בריא לגוף. רק ביומולדת"
"בטוח שיש היום יום הולדת למישהו. יאללה הולכים לאכול גלידה"
האוטו המעשן התחיל לנסוע. אחרי בערך שלוש סיגריות של אילנה
הגענו לגלידה ואילנה הזמינה לי שני כדורים, אדום וירוק, כי היא
אמרה שאני צריכה להבין שלפעמים עוצרים בחיים ולפעמים זזים. לא
הבנתי למה היא התכוונה אבל לא הספקתי לשאול כי בדיוק כשהתחלתי
לדבר הפלאפון של אילנה צלצל והיא ענתה ב"הלו" השקט שלה והדליקה
סיגריה.
"לא עינת, לא".
טיפות של אדום נזלו לי על המכנס של האימונים וניקיתי אותן מהר
ששוקי לא יראה את הסימנים מחר וישאל אותי ליד כל הבנות למה
אכלתי גלידה ואז הן יעלבו שלא הזמנתי אותן ליומולדת.
"עינת... מותק... לא, לא הערב. מה פתאום. תשמעי, שירה פה...".

האדום של הגלידה ירד כבר כמעט לגמרי.
"את יודעת שאני אוהבת אותך... כי לא הערב, זה צעד גדול
מדיי...בטח שאני בטוחה..."
אילנה הדליקה עוד סיגריה והעבירה יד בשיער הארוך שלה. רציתי
כבר לחזור הביתה. כתמים כחולים נמרחו על לחייה של אילנה והיא
ניקתה אותם ואת העיניים עם המפיות הלבנות של הגלידה ומעכה את
הסיגריה במאפרה.
"אני לא מסוגלת עינת. אני יודעת איך הם יגיבו...לא את
לא...בשביל כזה דבר לא עוזבים...יותר מאוחר, אני לוקחת את שירה
הביתה...מה זאת אומרת?" אילנה לא אמרה להתראות וסגרה את
הפלאפון.
עוד כתמים נהיו לה על הלחיים והיא ניקתה אותם עם הידיים והביטה
בי במבט עצוב שגרם לי להרגשה מוזרה, כאילו שאני האחות הגדולה
והיא הקטנה, כאילו שאני קוראת לה פלפלת ולוקחת אותה לאכול
גלידות בימי הולדת של אנשים אחרים.
"שירה את אוהבת אותי נכון?" היא שאלה בקול צרוד.
"אהה" עניתי וליקקתי מהירוק.
"את תאהבי אותי גם אם אני לא כמו כולם נכון פלפלת?" עכשיו היא
נשענה עליי וחיבקה אותי חזק ועשתה לי כואב בצד כאילו שרצתי
שישה סיבובים באולם בלי לשים את היד בצד.
"בואי שירה הולכים"
"הביתה?" שאלתי וכבר הייתי בסוף של הירוק של הגלידה.
"כן. הביתה", אילנה ענתה.
היא פתחה לי את הדלת לאוטו המעשן ונכנסתי ונשמתי מהפה, כי
באוטו המעשן נושמים מהפה או שלא נושמים בכלל. אבל את זה הסברתי
כבר.
אילנה נסעה מהר אפילו שאימא מרשה לנו להתעכב כל יום שני
כשאילנה מחזירה אותי מהאימון. כשהגענו לחנייה של הבית אילנה
פתחה לי את הדלת ונתנה לי נשיקה על הלחי ואז על המצח. הידיים
שלה רעדו. לא היה קר.
התקדמתי לכיוון השביל אבל אילנה הלכה למאחורה של האוטו והוציאה
את הסמרטוט שמנגבים איתו את השמשה כשהאוטו המעשן מלוכלך ואז
היא התכופפה ואז לא ראיתי כבר.
היא נכנסה לאוטו והדליקה את המנוע שתמיד עושה רעשים מוזרים.
באוטו המעשן היה יותר עשן מן הרגיל, אימא אומרת שאילנה צריכה
להפסיק לעשן כל כך הרבה.
נכנסתי שוב לאוטו ושאלתי אותה למה היא לא באה הביתה לומר שלום
כמו בכל יום שני והיא אמרה שהיא רק רוצה לשבת לחשוב קצת לפני
זה.
אז ישבנו וחשבנו.  ואני חשבתי על שוקי ואם הוא ישים לב שהגוף
שלי לא בריא כבר. התחיל להיות לי כואב בראש והיתה אקוסטיקה
באוטו המעשן.
"לכי הביתה שירה" אילנה אמרה בעיניים עצומות, ושמה את שתי
האצבעות שלה על הצדדים של הראש.
"יאללה פלפלת, הביתה"
יצאתי החוצה.
"תסגרי את הדלת"
"את באה לומר שלום כמו בכל יום שני , נכון?"
"כן, כמו כל יום שני"
הלכתי על השביל לכיוון הבית. בדלת של הכניסה לבית שלנו כתוב:
"כאן גרים בכיף משפחת צבי" ויש ציורים של פרחים וילד צוחק.