אני מנסה לסדר לעצמי בראש את סדר ההתרחשויות, ולמרות שזכרוני
אינו מטעה אותי ואני זוכרת בבירור כל רגע וכל רגע שאחריו,
מוזרה לי הכרוניקה הזו של התחלה טובה וסוף רע, כנראה מפני
שחונכתי להאמין אחרת. דווקא הייתי ילדה פקחית. מוזר שבילדותי
לא השכלתי להבין את הפרדוקס התמוה המכונה סוף טוב. כי אם טוב,
למה שיהיה סוף?
והיה סוף. בהחלט היה. ולא סוף שקט כזה של נקודה. גם לא סוף
רועם של סימן קריאה אחד או רבים. זה היה סוף שכאילו הגיע
באמצע. סוף של אמצע. ככה פתאום, באמצע, הגיע הסוף.
הסוף הזה התחיל באותו ערב כשהתקשרתי באמצע הלילה ובאת לאסוף
אותי מרותם וכמו תמיד היית כל כך יפה. כל כך מושלמת. והיד שלך
נשלחה אל הלחי בתזמון המושלם והלחי שלי הוסטה לצד, כאילו לא
היד היא המלטפת אלא הלחי היא שמלטפת את היד. והבטת בעיניים. את
תמיד מביטה בעיניים. ולא אמרת כלום. ולא כעסת עליי. ולא אמרת
שנמאס לך מהאדישות שלי ומהשתיקות האלו פתאום ומזה שאני חושבת
רק על עצמי ולא משתפת במחשבותיי ומה הבעיה שלי ומתי אני אתעורר
כבר ואולי קצת יחס בבקשה ותחייכי לא עולה לך כסף ומה זו
הקמצנות הזו במילים. כלום. לא אמרת כלום. רק הבטת בעיניים. כל
כך יפה...
ואפילו ברגעים המושלמים האלו עדיין היה לי רע. כי הרגשתי
מכוערת והרגשתי שאני לא שווה את כל האהבה שאת משקיעה. והיד שלך
חזרה אל ההגה אבל העיניים נשארו בתוכי והראש שלי עדיין הוסט
וקשה היה להחזיר אותו למקום.
ואז הרמזור התחלף. והעיניים שלך חזרו אל הכביש. אבל מדיי פעם
היד עזבה את ההגה ונגעה, כדי להזכיר לי שאת שם וכדי להזכיר לך
שאני שם וכדי להזכיר לי שאני עדיין מסוגלת להרגיש וכדי להזכיר
לך שאתן לך לגעת.
וזה היה ברור שבשלב כלשהו, ולא רחוק, זה יסתיים. כי מערכת
יחסיים היא כמו גרף ואמורות להיות עליות ומורדות אבל אצלו לא
היה גרף היה רק מדרון תלול שמוביל לתהום עמוקה שנראית לעין אבל
השתדלנו כל הזמן שלא להסתכל למטה.
ולא לחינם ירדנו וירדנו. היו לזה סיבות, שהרגש כיסה אותן,
הסתיר, אבל עם הזמן קליפות מתקלפות ושכבות של זיוף נעלמות כדי
לגלות את האמת, את המדרון. ופתאום אוזרים אומץ להביט למטה,
ורואים את הדרך אליה מוביל המדרון. את התהום.
והסוף שלנו המשיך באותה שיחת טלפון עם רותם כשהתקשרתי אליה
בוכייה באמצע הלילה והקראתי טיעונים מודע מגיע לך שאשנא אותך ,
שאת מקצרת במילים דווקא כשאת מאריכה במחשבות וברגש, וכל השחור
שלך והרבדים שכמה שאנסה לחפור בתוכך לעולם לא אגיע אליהם
ולעולם לא תתני לי יד בניסיונותיי לפלס את הדרך.
כי הייתי צריכה סיבות לשנוא אותך והייתי צריכה להצביע את האשם
עלייך כי אם זה ייגמר בגללי זה אומר משהו עליי. על היכולת שלי
להחזיק מערכת יחסים כלשהי. וקשה לי. קשה. נורא.
כי המשפחה המתפרקת שלי שמנסה להקרין חזות מאוחדת והחתכים
והמוזרויות הקטנות והפנטזיה לחיות בעולם ריק מאנשים וההיא
שעזבה אותי.
זו שיכלה להיכנס לתוכי ושמרה לעצמה טריטוריה בפנים. זו שידעה
בדיוק מה לומר בכל רגע נתון. זו שהיתה לוחשת בצרפתית אחרי
שהיינו רבות. זו שידעה שלושה משפטים בצרפתית, "מה תשתו", "משהו
לאכול אולי" ו"סליחה". זו שידעה לומר סליחה בכל השפות ובכל
הדרכים והשתמשה המון במילה הזו. זו שלא אמרה סליחה כשהיא עזבה.
זו שעזבה וטרקה את הדלת בבום גדול מאחוריה והשאירה את הדלת
סגורה, מקשה על הבאה אחריה להיכנס.
זו שעזבה...
ויום אחד הגיע הסוף של הסוף, כשקמתי בצהרים והדירה היתה ריקה
וקראתי בשמך וההד חזר אליי (תמיד שנאתי דירות גדולות עם תקרות
גבוהות) ונכנסתי למטבח ולא ראיתי אותך יושבת ומעשנת והבנתי
שמשהו לא בסדר, ומכתב שהונח על השולחן אישר את תחושותיי, וכתבת
בו שקשה לך.
וכתבת שאת יודעת שגם לי קשה, אבל האם אני יודעת שגם לך. ושאלת
איפה אני אוגרת את כל הכאב הזה, שעטוף כל כך עמוק בשכבות של
חוכמה, של בגרות, של תום שעדיין קיים בין המילים לרגשות. וכתבת
שהכאב עוד ימצא את הדרך שלו החוצה, שהוא פשוט קצת בודד כרגע.
שיש לי כל כך הרבה במשותף איתו.
כתבת שאותו כאב שנראה כאויב כרגע יהפוך לחבר הכי טוב. שעכשיו
הוא מחליש אך עוד יהווה מקור כוח. שהדברים עוד יראו אחרת.
וכתבת שאת הולכת לאיבוד בכאב הזה שלי. כי לי הוא מוכר, בן בית,
אבל לך אפילו לא קופץ לביקור. ושאת מחפשת את עצמך בכאב שלי,
מנסה לשחות במים עמוקים מדיי אבל לא מצליחה להתרגל. ושאת מחפשת
אותי בתוכך. ואותך בתוכי. ואובדת.
כתבת שאת אובדת.
והחלפתי בגדים ויצאתי מהדירה ונסעתי הביתה ומאז לא שמעתי ממך
יותר. לפעמים הטלפון היה מצלצל פעם אחת ואז מפסיק והייתי בטוחה
שזו את אבל אולי לא.
ועכשיו אני גרה עם שרון. והיא מקסימה. ממש בסדר. נחמד לחזור
הביתה מהעבודה אל מישהו. ואנחנו רואות טלוויזיה ביחד ומבשלות
ביחד ונוסעות לטיולים. ולפעמים, בלילות, גם מדברות על דברים.
אם היית רואה אותי עכשיו בוודאי היית אומרת שהדירה שלי בורגנית
מדיי והכלב מעצבן ושרון מכוערת והיחסים שלנו מזויפים.
ואולי זה נכון. אולי. אני יושבת ומחכה שאתאהב ובינתיים אומרת
שאני אוהבת.
יושבת ומחכה. וסופרת את הימים. וכמו בתופעת החלב שאינו רותח
כשמסתכלים עליו ומחכים שירתח, כך אני מחכה ומקשה על עצמי,
גורמת לימים להתארך ולחלוף לאט.
מתיש אמנם לחיות במחשבה שמתים מחר אבל נוראי עוד יותר לחיות
במחשבה שיש לך את כל הזמן שבעולם. שרון בעבודה עכשיו. משמרת
ערב. ואני יושבת וחושבת על כל מיני דברים וכל מחשבה מסתעפת
לעוד עשר אחרות ואני שוקעת בתוך המחשבות ולא שמה לב למה
שמסביבי וכאילו טובעת בתוך עצמי.
אבל קוראים לזה הצפה.
ופתאום משהו מתחיל לרטוט בפנים, ולחרוק, ולעשות רעשים מוזרים.
זה קורה לי לפעמים כשיש חשק למות, הרעשים האלו, מזכירים לי
שאני בחיים. כאילו עושים דווקא.
קמתי, יצאתי מהדירה, וסגרתי את הדלת.