זה היה באותו הלילה בו אבא צעק עליי שאני לא יודעת להעריך את
מה שאני מקבלת בבית ואמרתי שבאיזשהו מקום יש לו את החובה לספק
לי קורת גג ואוכל אם הוא הביא אותי לעולם בבחירה שלו בלבד
ואולי אפילו לא מבחירה והוא האדים ובדיוק לפני רגע ההתפרצות
דפקת בדלת, בשיאו של הריב הקולח.
ואמרת שלום ואמרתי תיכנסי ונכנסת ועלינו לחדר ולא סיפרתי לך
שהתזמון שלך היה מושלם. כי היית צועקת עליי על מה שאמרתי לו
והיית צועקת עליי שאני רבה איתו סתם והיית צועקת עליי שאני
מפרקת את מה שנשאר מהמשפחה שלי ואת כל כך דומה לו. ומוזר שאני
הבת שלו ולא את.
אז לא סיפרתי, רק התיישבתי על המיטה והשפלתי מבט ועיסיתי את
הרקות בשתי האצבעות ואמרת שאני נראית כמו אנטנה ככה.
ולמה את צריכה חברה שנראית כמו אנטנה כשכואב לה הראש ואולי
תחפשי לך חברה אחרת. ושתקתי. וחייכתי חיוך קטן ומאולץ כי זו
נראתה הדרך הדיפלומטית ביותר להגיב כי לא היה לי כח לריב איתך.
גם איתך.
ותפסת לי את הידיים ושברת את האנטנה והחלקת את כפות ידייך על
הזרועות שלי והשכבת אותי על המיטה ולא היה לי חשק לזה אבל לא
היה לי כח לריב. לא היה לי כח.
וכשהסערה חלפה ושכבנו בשקט קמת פתאום ויצאת מהחצר וחזרת אחרי
חצי שעה אמרת שירדת לאכול.
ויש לפעמים את הרגעים האלה שאני מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר
ומרגישה אשמה אבל יודעת שאני לא ויודעת שזו את ושככה את אבל יש
להפריד בין ידע לרגש שלא תמיד תואמים האחד לשני.
ויש גם את הרגעים האלו שאני רוצה להרביץ לך ורוצה להכאיב לך
ורוצה להרוג אותך ונושכת אותך חזק חזק בצוואר, הכי חזק שאני
יכולה, אבל את אוהבת את זה כי זה נראה לך מדליק ואת משתפת
פעולה ומרכינה את ראשך לאחור ואז כבר לא רוצה לנשוך ואז כבר לא
רוצה לגעת אבל גם אם אפסיק, את את הסיפוק שלך כבר קיבלת, אז לא
מפסיקה כי זה כבר לא ישנה כלום.
ואת רוצה לצאת לבלות ואין לי כח ואת רוצה שאני אתקלח ואין לי
כח ואת רוצה שאלבש את השמלה האדומה הצמודה שכל כך לא נוח לי בה
ואני לא מרגישה עצמי בתוכה, אבל לא רוצה לריב אז מתקלחת
ומתלבשת ויוצאת איתך לבלות.
ולא מבלה. וצוחקת מהבדיחות שלך ומחזירה לך מבטים ומשתפת פעולה
כשאת מושכת אותי לרקוד ונותנת לך לשחק לי בשיער אפילו שאני
שונאת את זה ולהחזיר אותי הביתה אפילו שאני לא רוצה לחזור
ולהישאר ללילה אפילו שאני מעדיפה שלא תישארי.
ויש את המצבים האלה שאחננו יושבות בסלון או במטבח ואבא שלי
יורד לקחת משהו ואתם מתחילים לדבר וממשיכים לדבר והוא מתיישב
איתנו ואתם נכנסים לשיחות ארוכות ואני שותקת. ולא מסתכלת
עליכם. ומנסה לחשוב מה את חושבת ומנסה לחשוב מה הוא חושב
ורוקמת קונספירציות בראשי ואז עוצמת את העיניים ואתם אומרים לי
ביחד שזה לא מנומס, ומפתחים גם מזה שיחה.
ורוצה לומר לך שאת יכולה להיות החברה שלו ותתנהגו בנימוס אחד
לשני ותעריכו דברים שאת מקבלים ועושים בשביל עצמכם ותשוחחו
שעות על גבי שעות אבל שותקת.
ולפעמים כשאנחנו לבד בלילה את אומרת לי שאני חכמה ואז אני תוהה
לעצמי אם זה בגלל שסייג לחכמה שתיקה ושואלת אותך למה ואת אומרת
שרואים לי בעיניים. ואני לא מבינה אבל לא שואלת שוב כדי שלא
תחשבי שאולי טעית ואני לא כזו חכמה, ואז את אומרת שאני גם
בוגרת. ואני לא שואלת למה כי יודעת שרואים לי את זה בעיניים.
בעיניים שראו כבר הכל וחוו כבר הכל ויודעות כבר הכל וקיבלו כבר
הכל והרגישו הכל ועייפות מהכל ועכשיו אינן רוצות כלום.
ואת נשכבת על המיטה ואת עייפה מהבילוי ואני פושטת את השמלה
ומשחררת את הצוואר בתנועות מעגליות ואת אומרת שאני נראית ככה
כמו מאורר. ואני לא מגיבה ופושטת את החזייה ונשכבת על המיטה
והשרירים שלי תפוסים והאיברים בגוף כואבים וכל כך עייפה ומתכסה
בשמיכה ומתקפלת כמו עובר.
כי לפעמים בלילות אני מנסה להקטין את עצמי לממדים כמה שיותר
מזעריים ויש לי את החלום הזה להיות בגודל מקרוסקופי ושאף אחד
לא יוכל לראות אותי אבל אני אוכל לראות את הכל ומנקודת מבט
אחרת.
ואת משתעלת פתאום וממשיכה להשתעל ומתיישבת ומשתעלת ואני קמה
בבהלה להביא לך כוס מים ובין שיעול להתנשפות את צועקת עליי לא
לצאת מהחדר חצי ערומה.
ואת מנסה להסדיר את הנשימות שלך ואני חושבת לעצמי שכולם ישנים
כבר בבית וגם אם לא מה כל כך לא בסדר בזה ושאם אבי או אחי יראו
אותי ככה ויחשבו מחשבות הם בעצמם לא בסדר ולא אומרת לך כלום
ואת אומרת שזה הסיגריות ואני יודעת שזה לא.
כי כל הכדורים שאת לוקחת כל הזמן ואומרת לי שזה ויטמינים וכל
הפעמים בהן הקשבתי לנשימות שלך, הקצרות והקצובות, וכל הפעמים
בהן קמת באמצע הלילה ונשכבת על הרצפה כשגבך לכיוון התקרה
וניסית לנשום נשימות עמוקות וחזרת למיטה רק אחרי רבע שעה
לפחות, זה לא בגלל הסיגריות.
ונראת כמו שטיח כשעשית את זה אבל לא אמרתי לך אף פעם.
ויש את הרגעים אני רוצה לצרוח ורוצה להשתולל, ואני יושבת בשקט
ולוקחת דף ומתחילה לצייר. ואת אומרת שהציורים שלי נראית כמו
איבחון פסיכולוגי של ילד מפגר ואני תמיד האמנתי שפיגור נמדד
ביכולת לתקשר עם הסביבה וודאי לחלק גדול מן המפגרים יש מנת
משכל גבוהה מאוד אבל לא אומרת לך את זה כי יש דברים שאני אוהבת
לשמור לעצמי, והחיוך שלי כבר לא מאולץ אלא משועשע מן היכולת
שלי להתעמק בדברים והדרך השטוחה שלך לחשוב לפעמים.
ואת נשכבת בחזרה ומתכסה בשמיכה ומחבקת אותי ומלטפת את הגוף
הערום ואני מתקפלת שוב ואת מפסיקה ומפנה לי את הגב.
וקורה לנו שאנחנו רבות ללא מילים, רק בתנועות, כמו לפעמים
בארוחות הבוקר כשאת מתיישבת לשולחן ואני מתקרבת לכיסא שליידך
כדי לשבת ואז את מניחה עליו רגליים ואני הולכת לאכול בסלון. או
כשאת מסתכלת עליי ואני מסיטה את המבט ואת יוצאת מהחדר וטורקת
את הדלת כאילו בטעות. או כשאני מכינה לי תה ויודעת שאת שונאת
תה ומכינה לך בכוונה ספל ואת לא נודעת בו ומתעלמת מקיומו על
השולחן.
ואני רוצה שתשתני אבל לא יודעת איך ואת רוצה שאשתנה ותמיד
אומרת לי איך אבל לא אומרת לי להשתנות אלא מציינת את הדברים בי
שמפריעים לך. ואולי זה אותו הדבר.
וישנם גם לילות בהם אנחנו לא ישנות בכלל רק שוכבות במיטה ואני
בוהה בתקרה ואת בוהה בקיר ושתינו לא נרדמות.ובלילות האלה אני
חושבת שאולי כדאי שגם אני אבהה בקיר או בעצם עדיף שגם את תבהי
בתקרה כי אם אני הייתי שמים את היית אדמה ואם הייתי שמאל את
היית ימין ואם הייתי למעלה את היית למטה. ואולי זה טוב. ואולי
אנחנו משלימות אחת את השניה.
ואני מתחילה לזמזם בשקט שיר שאני אוהבת, שאת שונאת, ואת אומרת
לקיר שאת מנסה לישון ואני שותקת ומזמזמת בלב.
כמו כשהייתי קטנה והיה לי קשה לקרוא ספר אם לא קראתי בקול רם
ואבא היה אומרת לי שהוא מנסה לשמוע חדשות אז הייתי מתאמצת
לקרוא בלב ולא מצליחה ולוחשת את המילים ואחי היה קורא לי
אוטיסטית ולא ידעתי מה זה אבל זה נשמע לי רע ובשלב כלשהו
הפסקתי לקרוא ספרים. עד שלמדתי לקרוא בלב. וכשלמדתי לקרוא בלב
למדתי גם לחשוב בלב ולשמור את מחשבותיי לעצמי ואת בעיותיי
לעצמי ואת שאלותיי לעצמי ואת רגשותיי לעצמי ואולי בכלל זה אני
לא אומרת לך שאני אוהבת אותך אף פעם. ואולי לא בגלל זה.
ואני נוגעת לך בעדינות ברגל לבדוק אם נרדמת ואת לא מגיבה ואני
מסתובבת אלייך ומחבקת אותך. כי אני אוהבת לחבק אותך כשאת
ישנה.
ובבוקר אנחנו אוכלות במטבח ואת מדברת עם אבא שלי ומראה קסמים
לאחי וכבר אין לי תיאבון ואין לי חשק לאכול או לשבת שם ואולי
אני אגואיסטית. ואולי אני רכושנית. ואולי אני לא. ואת אומרת
שאני אוכלת כמו ציפור ואבא שלי מסכים איתך.
ואז את מתחילה להשתעל כאילו שאיחלתי לך שתיחנקי וזה מתגשם
והסתובבת לצד השני כי לא מנומס להיחנק לכיוון השולחן ואבא קם
ומוציא כמה עלים מהארון ואומר לך להריח אותם ושזה טוב לראיות
שלך. ושאלת מה הבעיה בריאות שלך, חשבתי שזה בגלל הסיגריות
(למרות שלא חשבתי ככה) ואבא הסביר לרקע השיעולים שיש לך בעיה
בריאה השמאלית, משהו תורשתי, וחשבתי למה אני צריכה לשמוע את זה
מאבא שלי וחשבתי למה את מעשנת אם יש לך בעיה בריאות, וחשבתי
למה חשבתי דווקא בסדר הזה ואולי אני באמת מנסה ליצור ריבים כמו
שאת טוענת תמיד, ושתקתי, כדי לא ליצור.
ואת מתחילה להסדיר את הנשימות ואני טופחת לך על הגב בעדינות
ואת מסמנת לי ביידך להפסיק הרגשתי איך שאני הולכת ומצטמקת
ורציתי להעלם.
אבל לא להעלם ושכולם יחפשו או ירגישו בחסרוניף אלא להעלם כאילו
מעולם לא הייתי, כאילו הקיום שלי נמחק פתאום מן העולם.
ואחרי האוכל את משחקת שח עם אחרי ואת שונאת לשחק שח איתי כי
אני לא טובה בזה ותמיד נמאס לי מהמשחק באמצע. ואני מבקשת המון
שתבואי איתי פעם לשחק טניס ואת אומרת שזה משעמם ושזה משחק
לטיפשים. ואני שותקת ומגדילה את העיניים כדי שלא תחשבי שאני
טיפשה. ויש כל כך הרבה חוכמה במשחק הזה שאת פשוט לא רואה,
היכולת לצפות את תגובותיו של היריב מראש, והיכולת להגיב תגובות
מהירות אך מחושבות, וקריאת היריב וקליטת נקודות התורפה שלו
ושימוש ביתרונותיו לרעתו. ואת לא רואה את זה כי לטניס אין
עיניים ואת קוראת חכמה רק בעיניים כמו כשאת מסתכלת לאחי
בעיניים בזמן המשחק.
ואולי לא בגלל זה. ובא לי להקיא. ואני נכנסת לשירותים ומקיאה
ואת דופקת על הדלת ושואלת אם הכל בסדר ומנסה לפתוח את הדלת אבל
היא נעולה ואחרי שמרגישה יותר טוב יושבת על הרצפה בשירותים עוד
קצת זמן. ומעסה את הרקות כמו אנטנה. ואחר כך יוצאת ואת כבר
המשכתם במשחק ועולה למעלה ונכנסת למיטה ונרדמת.
ואולי אני סתם רעה כי יודעת שהמשפחה היחידה שנשארה לך זו
המשפחה שלי ואימא שלך שנמצאת במוסד סיעודי בצפון ואת רואה אותה
פעם בכמה שבועות והיא לא זוכרת איך קוראים לך אף פעם.
ויש את הימים האלה שאני נשארת כל היום בחדר ולא עונה לטלפונים
ויושבת לבד עם עצמי כל היום וחושבת על הקשר שלנו ומה יהיה.
ותמיד מגיעה לאותה מסקנה - רק אלוהים יודעת, והיא כהרגלה, אינו
מנדבת מידע.