אני שותה לי מהפלג, נרגעת מהמסע, נשכבת לי על גדת הנחל ועוצמת
את עיני. פתאום אני שומעת רחש ונדרכת. אני פוקחת את עיני אבל
לא זזה. אני רואה תנועה, בעלים שמעלי קרני השמש מפזזות לכל
עבר, ופתאום מאחורי העץ אני רואה אדם. והוא מתקרב, עוד רגע הוא
יראה אותי-ופתאום אני רואה אותו-איש יפה, שזוף, בחזה חשוף
ומפזם לעצמו. הוא בטח כפרי מהסביבה. אני מפחדת-אבל לא ממש-אני
יודעת שהוא לא יפגע בי, אני פשוט מרגישה את זה-אבל... ואני
מתיישבת. והוא נעצר. ואני מסתכלת לו בעיניים ורואה אותו. הוא
מביט בי ומחייך. לאט לאט, חיוך ביישני מתפשט לו מהעיניים
לפנים. והוא מבקש סליחה, ואני-על מה?  והוא-כי הפרעתי, ואני-לא
ממש,זה בסדר. והולך לו למעיין ושותה. ואני-הלב שלי כבר שלו, לא
יודעת למה-גם לא רוצה לדעת וכל כך לא רוצה שהוא ילך. אבל הוא
קם ומחייך והולך. ועיני כבות. ונעצמות-והפעם מתוך שבר, צער.
ושוב רשרוש-והפעם מאחורי. ועיני נפקחות בבהלה ומחפשות. ולחישה
מאחור מקפיצה אותי ופתאום הוא שם-יושב כמו צפרדע ומחייך. וזהו
חיוך אחר, חיוך מהלב ומהעיניים ומהפה- מכל כולו.