חיזרי בך מדרכך ילדה,
התעוררי!
קחי את ליבך-יחידך אשר אהבת,
תני לו לתהות איה עולתך.
כי גם את, ילדתי, נפשך מסרבת לדעת
היכן המזבח ולמי קורבנך.
על מי רחמים בך ילדה?
למי דמעותייך?
האם זה אותו אחד למענו הרסת בימותייך?
למענו ניתצת אלילותך?
לשונו טועמת אלוהייך
ואת גוועת ברעב אמונתך העיוורת.
הלא שמרת רחמים לעצמך ילדה?
כושלות רגלייך במדבר ליבו הצחיח
ואין בך עוד דמעות להרוות צמאונך.
מלאך אל ההר לא ישלח לך,
לא יוסטו ידייך מנפשך,
תאכל עולתך עד תומה.
ורק זרעי פורענותו ירבו בך
כחול אשר על שפת ים כסילותך.