האבא המותש, הוא שותק כמו כבש מיותם וחסר-אונים, שיודע שבעוד
זמן קצר הולך להישחט ולעבור את כל השלבים המקובלים, כשבסופם
ישלח לסופר הקרוב, יושב לו בנחת קצוץ, קפוא ומסודר למופת בתוך
אריזות הפלסטיק. הראש הגדול והשעיר שלו זרוק על גב הספה הרכה
והפה פעור במלואו כשל אריה שואג. הפעם הוא לפחות לא נוחר, לשם
שינוי - הפעם לאמא אין שום סיבה שבעולם לחטוף בגללו עצבים
ולהתחיל לקלל. כולנו שותקים, כולם כביכול מפויסים, כולל את
אמא, שכנראה לכבוד האירוע האחרון בחייה החליטה לשים על עצמה את
הסינר הפרחוני והכי חגיגי שלה. היא הפסיקה לייבב, כי גם היא
שותפה לשתיקת המוות הזאת ששוררת לנו בבית. אפילו האחות הקטנה,
שבמשך כל ארבע שנים שהיא חיה ולא סתמה לרגע את הפה, גם לא בזמן
השינה, כבר יותר מארבע-עשרה דקות שלא מוציאה הגה מהפה הקטן
שלה, מקושט מסביב בעדינות בשפתיים ורדרדות וחמימות. עיניי
האגוז הגדולות שלה מסתכלות עלי באופן חולני כזה, כאילו מביטות
דרכי ואולי לתוכי, ורואות את המחוגים הקטנים שמתקרבים לנקודה
של סוף הדרך, הקצה החד, שינפץ בעוד כמה דקות את החלום הגדול
שלי להיות ארכיאולוג מפורסם ביותר בעולם, אחד שבבוא היום יגלה
מה קדם לעידן הדינוזאורים, יפתור את תעלומת האטלנסיס ועוד
עולמות אבודים אחרים, שקיימים בשפע בעולם הענק וחסר גבולות שבו
אנו חיים, וכל-כל לא פייר כלפי האנשים שמאכלסים אותו, ותורמים
את כל המעט שיש להם להעניק.
הרגליים שלי קרות כמו גבישי-קרח, ואני מודה שאני פוחד נורא
להסתכל למטה, כי הן בטח כחולות עכשיו. משהו מרטט לי בבטן
ומשמיע קולות לא נעימים. הבחילה מפריעה לי להתרכז בעצמי.
לשקוע. הדיסק של אמא, שיושב במערכת-הסטריאו, הפסיק לפני שלוש
וחצי דקות להשמיע את מוסיקת המדיטציות, שאמורה לעשות אותנו
שלווים ורגועים "כמו בשמיים", מה שהבטיח השם של הדיסק. סתם
זבל. בולשיט מסחרי.
אבל למה השמש החליטה למות דווקא עכשיו, כשרק בעוד יומיים מגיע
יומולדת שלי? ביש-מזל, זאת היתה התשובה המיידית של אבא מאתמול.
אבל מי זה אדון ביש-מזל הבנזונה הזה שיחליט על סמך עצמו להרוג
את השמש? מי הוא שיחבל בחגיגת יומולדת העשירי שלי, ולמעשה בכל
שאר ימי-הולדת שעתידים היו לבוא? אני שונא אותו, כל-כך שונא!
מה שנותר לי זה להביט דרך החלון, בלילה הנצחי שקרס על העיר
הקטנה, כלומר על העולם כולו, כי, כאמור, השמש נרצחה בדם-קר. גם
לה בטח היה איזה בעל אלים, למלכת השמיים הזאת (ייתכן שזהו הירח
בכבודו ובעצמו), שעשה בדיוק את מה שעשה בעלה-לשעבר של שולה,
השכנה מקומה אחת מעלינו. אבל אולי לה זה הגיע, לשולה המטורללת,
הממושקפת הזאת עם האף הנשרי והשיער המקורזל בשני צבעים? אפילו
אמא איימה לא פעם שהיא תדקור אותה אם עוד פעם היא תעז לייבש את
הכביסה הרטובה שלה, שעושה כתמים שלא יורדים ממפות השולחן
והסדינים הלבנים כל-כך של אמא.
אבל מה היה קורה אם אבא לא היה מקבל את התפקיד הדפוק שלו לפני
חודשיים ונהיה פתאום אסטרונום? אז בטח לא היינו יודעים דבר על
מה שקרה לשמש. עובדה שהחבר'ה מהכיתה לא יודעים כלום, הם אפילו
התקשרו אלי היום להציע לצאת איתם בשבת בבוקר. הם כאלה תמימים.
ואולי התמימות שבהם היא שתוריד להם מהראש את ההכנות המיותרות
למות בשקט, והם לא יאבדו את התקווה האחרונה, וכך עד הרגע
האחרון לא יבינו שהחושך יחניק אותם בסוף? אמא אמרה לי שהם סתם
טמבלים שלא יודעים מהחיים שלהם, גם ההורים שלהם סתומים וגם
המורים בבית-הספר מטומטמים. הם רק יודעים להאכיל אותנו בבעיות
חשבוניות, יציאת מצרים, המפיק ב-ה', ומלחמות ספארטה ואתונה.
ולמה בכלל צריך להדאיג אותי הסוס הטרויאני כשכל-כך הרבה מלחמות
תוקפות אותנו היום מכל כיוון אפשרי? כשבכל רגע מזדמן הח"כים,
שכל מה שהם יודעים לעשות זה לחמם את המזוודות השמנות שלהם,
מקריבים עוד חייל למען המדינה, ואז טורחים לכסות את ארון
הקבורה שלו יפה-יפה בדגל כחול-לבן, מהול בדם. כשהמים עלו לה
לנפש מכל הצלצולים, אמא קרעה את החוטים של כל הטלפונים שהיו
לנו בבית.
בהתחלה גם אני לא הבנתי שום-דבר ממה שסיפר אבא, שחזר שלשום
מאוחר מתמיד הביתה לאחר יום עבודה מעייף במיוחד להביא איתו את
הבשורה המרה. "יהיה לנו כיף בלי השמש, אתם עוד תראו!" הזדרזתי
אז להכריז, ומיד נטלי, האחות הקטנה שלי, התחילה לבכות, שהיא
רוצה חזרה את השמש ושהירח תמיד הפחיד אותה בלילות, לכן היא
תמיד דורשת לפני השינה לסגור את התריסים היטב עד הסוף ולא
להשאיר אף לא חריץ אחד. היא לא רוצה והיא לא רוצה והיא לא
רוצה... אבא לקח אותי לשיחה, ואמא הזדנבה אחריו. התיישבנו
שלושתנו בפינת-האוכל סביב השולחן, אבא הוציא את הסיגאר הקובני
שלו, ואני התפלאתי איך אמא לא התחילה לצרוח עליו מיד ולהזכיר
לאבא, שהוא יוצר מצב שכל בני-המשפחה נהפכים להיות מעשנים
פסיביים, שביום מן הימים יחטפו גם דלקת-ריאות או גרוע מזה -
סרטן, והאשמה תהיה עליו. במקום זה היא מזגה בידיים הרועדות שלה
קפה לה ולאבא, ולי ולנטלי שוקו חם, שחלק גדול ממנו נשפך על
מרצפות הבהירות ועל נעלי הבית הלבנות שלה. במרכז השולחן היא
הניחה את הקערה עם הקורסונים.
"תום, תקשיב עכשיו לכל מילה שאני אגיד לך," אמר אבא וזרק על
השטיח הסיני את הסיגאר הדולק שלו. רציתי לקום ולכבות את אותו,
אבל אבא נאחז לי חזק בזרוע ודרש שאני אשב בשקט, ניסיתי להגיד
שהוא יכול לשרוף ככה את הבית, ושוב הוא נכנס לדבריי וציווה עלי
לשתוק עד שהוא לא מסיים את מה שיש לו לומר.
התברר לי שאחרי כל המחקרים המדעיים שנעשו על-ידי צוות
האסטרונומים (שגם הוא לקח בהם חלק) הגיעו למסקנה אחת: שמחר -
כלומר שלשום - יהיה היום האחרון שאנושות כולה תזכה לראות את
מאור היום. השמש עומדת להישרף ובכך אין כל ספק. הסתכלתי על
השטיח עליו בצבצה להבה קטנה, ופחדתי לשבור את השתיקה שלי. אבא
התחיל להסביר לי, תוך כדי שהוא לא מפסיק לשחק עם תנוך-האוזן
שלו, שכולנו תלויים בכדור-האש הענקי הזה, ובלעדיו אין חיים
בעולם. הירח לבדו לא חיוני בלעדיה, כמו שלשמש לא היתה יכולה
להיות שום השפעה בלי הירח, מאחר שגם הם מותנים זה בזה. לאחר
מכן הוא פנה לאמא ואמר שהיא שרפה משהו בתנור, היא עמדה על כך
שהיא לא אופה שום-דבר מחורבן. ואז בא ההסבר המפורט על תופעת
הפוטוסינתזה, שיוצרת חמצן לצורך הנשימה, גם היא, כמסתבר, תלויה
בשמש והירח, שהולכים להיפרד לנצח נצחים. הוא הזכיר משהו לגבי
תופעת הגאות והשפל, אבל אני כבר הבלגתי על הנושא בכוח הדמיון
שלי לעבר עולמות אבודים, רחוקים מהמציאות התלויה על הוכחות
ומחקרים.
"השמש נשרפת אצלנו בבית, אני מריחה אותה!" צרחה נטלי, שפרצה
לחדר נסערת מתמיד. "השמש מסריחה לי באף! היא גוססת לנו כאן.
בחדר. מיי גד. היא מתה. מתה!"
"אלי שבשמיים," החזירה אמא על צעקה בצעקה. כולנו בהינו המומים
בשטיח הבוער בלי לזוז. חטפתי את הכוס עם השוקו ושפכתי את הנוזל
על הבערה, כולם חזרו אחרי על אותה הפעולה.
האש אומנם כבתה, אבל באותו מקום נוצר כתם שחור-חום גועלי, ממש
במרכז השטיח היקר. אגרופים של אמי היו קפוצים, היא נעצה בבעלה
מבט רצחני של ציפור טרף, והוא עצם את העיניים בכוח והיה מוכן
למפולת שעומדת להתנגש בו. חצי מהצרחות של אמא לא יכולתי לפרש
למילים או משפטים מקושרים. היא האשימה אותו בכל דבר, גם השטותי
ביותר, כל מה שעלה לה לראש. אמרה שהשטן, הוא ולא אחר, הפגיש
ביניהם לפני שתיים-עשרה שנה, ושאבא תמיד היה לוזר ובגללו אנחנו
תקועים בכל החרא הזה. הוזכר בפעם המיליון הנושא של ההשקעות
הכושלות שלו בחברות הנדל"ן, שהביאו אותנו לפשיטת-רגל, למצב שבו
אנחנו טובעים בחובות. כמה פעמים חזר המשפט בגרסאות ונוסחים
שונים, על שאבא דפק לעצמו את החיים, וכך גם לכל המשפחה. הוא
ניסה להרגיע אותה בכל כוחו. "יקירתי, אסור לך להילחץ", "את
פוגעת במצב הבריאותי שלך", "את חייבת להיות חזקה ובמיוחד
עכשיו, בימים האחרונים שלנו יחד"... ברגע מסוים היא הפסיקה
לדבר, ולא משום שלא היה לה יותר מה להגיד, אלא שנגמר לה האוויר
ובמצב שלה היא עוברת את זה הרבה יותר קשה מכל האנשים האחרים,
בריאים. המסכנה כמעט התעלפה, אבל אבא רץ לעזור, הוא תמך בה
והוביל אותה לסלון. היא נראתה חיוורת מאוד, העיניים שלה היו
מלאות בדמעות, הנשימה שלה היתה כבדה ורועשת כמו מנוע חלוד
שמסרב בכל תוקף להפסיק לפעול.
אני זוכר את היום שבו היא שבה הביתה עם העלון המגולגל בידה,
חתיכת נייר מזורגגת ששינתה לה את חייה. אבא שאל אותה איך היו
הבדיקות, והיא הושיטה לו את דפים ולא אמרה מילה, המבט שלה היו
מכוסה בקיפאון של צער שקשה להסביר במילים. "הכל יהיה בסדר,"
הבטיח לה אבא בקול מגמגם, לאחר שסיים לעיין בו. "הכל יהיה בסדר
גמור, רק תהיי חזקה," הגביר את קולו ופרץ בבכי תינוקי. היא
נאלצה אז לחבק אותו ואפילו להעניק לו נשיקה נשכחת בלחי
העוקצנית שלו עם כל הזיפים האלה, זה בטח היה נעים לה באותה
מידה כמו שנעים לנשק קקטוס. לא רציתי להטריד אותם, לכן לא
שאלתי כלום על המחלה של אמא. שניהם ישבו במטבח כל אותו לילה
ואני הצמדתי את האוזן שלי לכוס שחיברתי לקיר שבחדרי והקשבתי
לשיחה הלוחשנית שלהם וממה שהצלחתי לשמוע התברר לי שמצבה על
הפנים.
הכל רק הלך והחמיר עם הזמן. אבא התפטר מהעבודה במשרד האלוהי
שלו (כמו שקראה אמא למקום הזה) זמן קצר אחרי שהיא עצמה הגישה
את בקשת-הפיטורים לעמותה למען הנכים, שם עבדה יותר מחמש-עשרה
שנה. בדיוק באותה תקופה נפל עלינו כל העסק של בתי-משפט
והתביעות נגד אבא ואז קרה מה שקורה תמיד במקרים דומים, כל
החברים שלו החליטו להפנות לנו עורף, אפילו הדוד מרדכי המשופם
מהמושב, משם בא אבא, הפסיק לבקר אותנו עם ארגזי הפרות וחיוך
רחב שסחב אתו תמיד.
אבל כל הבעיות השוליות האלה התגמדו לפני יומיים, כשנודע לנו
שסוף העולם מגיע או-טו-טו. באותו ערב, אחרי שאמא יצאה מהעילפון
שלה, היא שוב חזרה לעמיד פנים של גברת עניינית-מעשית, והסבירה
לנו שהמשפחה שלנו צריכה לתת תרופה למכה, עוד לפני הנחיתה של
השלב המתמשך של סבל וייסורים, כשהמחסור בשמש יתחיל בעבודות
החניקה שלו. תחילה החמצן יתחיל להינדף, וכל האנשים בכל ארצות
העולם ימותו לאט-לאט. דווקא לאמריקנים יש יתרון קטן, הם ימותו
קצת יותר מאוחר מאתנו (הם תמיד ידעו להראות לנו מאיפה משתין
הדג), אבל בגדול זה לא משתלם לנסוע עד לשם בגלל הפרש של כמה
שעות עלובות. מצד שני, נוכל להתנחם בידיעה שכל המסכנים שבמזרח
הרחוק ילכו לעולמם הרבה לפנינו.
באותו לילה הלכנו לישון, אני ונטלי, מאוחר מתמיד, היא שמחה
כרגיל שלא תצטרך עוד ללכת לגן. היא נפטרה ממנו סופית, לכן היתה
מאושרת כפליים. היא טיפשה כמו כל ילדה בגילה. אני נרדמתי על
הספה בסלון, כשאמי ישבה ממש צמודה אלי ושיחקה בשערותיי. במשך
כל הזמן ששתקנו היא משכה באפה מדי פעם, שאלתי אותה אם היא בוכה
והיא ענתה שזה סתם הצטננות שתעבור ואין מה לדאוג בכלל. אבל אני
דאגתי. שאלתי אם היא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה והיא רק
חיבקה אותי וכבר לא הסתירה שהיא מזילה דמעות, היא בכתה בקול.
גם לי התחשק פתאום לבכות, אבל נזכרתי במה שאמר לי סבא תמיד,
שגברים לא בוכים לעולם. הוא חייב להיות צודק, כי הוא עבר את
השואה ועוד נלחם בפלמ"ח, מלחמת-העצמאות, ובחיים הוא לא בכה.
ואני לא נקבה.
בשעה חמש וחצי כולם היו כבר על הרגלים, חוץ מנטלי, שעדיין לא
הקיצה מאחד החלומות המטופשים שלה, שבהם תמיד שיתפה אותי כאילו
שהם עניינו אותי, זה שוב היה הסיפור שלא נגמר על כל בובות
הטלטביז ועל המתנות שהיא מקבלת ליומולדת, אותו היא חוגגת
בכפיות לפחות פעמיים בחודש. אמא נראתה זוועה באותו בוקר, גם
אבא, אבל על הגברים זה פחות רואים, כי להם אין מסקרה שתעשה להם
פנסים מסביב לעיניים. אצל גברים זה תמיד טבעי. אני צריך להודות
שהיא היתה די מפחידה, כמו מכשפה ממש, ועוד השיער הפרוע
והמדובלל הזה, שהיה דומה לג'ונגל שצמח לה על הראש.
שאלתי את אבא אם הוא מתכונן ללכת למעבדה שלו. פתאום, לא יודע
מאיפה זה בא לו, אבל הוא שאל אותי על איזו מין מעבדה אני מדבר.
"מה קרה לך, המעבדה לחקר החלל," אמרתי לו כמעט בצעקה. הוא אמר
שהוא סתם התבדח ועשה את עצמו לא-מבין ואז פלט צחוק יבש כזה,
שיצא כמו כדור ירייה מקנה של הרובה. "נכון, כן, אתה צודק..."
הוא משך את הזמן, אבל הייתי מספיק עקשן כדי לעמוד מולו ולהביט
בעיניים החומות הלא-רגועות, שניסו בכל רגע לחמוק ממני. "אין
טעם לבוא לשם יותר," אמר. "לא נותר מה לחקור בכלל, אתה יודע,
השמש..."
"כן כן, אני יודע שהיום זה היום האחרון שלה," השלמתי בעצבות.
אמא נדחפה לשיחה שלנו, מנסה להישמע אופטימית ומלאת מרץ. אז כבר
נראתה הרבה יותר מסודרת. "אני חושבת שלא צריכים לפספס את
ההזדמנות הזאת. אנחנו יוצאים היום לטיול של כמה שעות בטבע."
אבא אמר שזה רעיון מעולה ואני הצעתי לנסוע לחרמון ולהיות כמה
שיותר קרוב לשמש, אבא אמר "נראה", והבטיח שיחשוב על כך. באותו
רגע התעוררה נטלי והתחילה להתלונן שהיא לא חלמה הלילה על
שום-דבר. "אין דבר כזה לא לחלום כלום," אמרה אמא. "יש פשוט
חלומות שנשארים אתנו כשאנחנו מתעוררים ויש כאלה שנשכחים מייד."
אבל היא התעקשה שזה לא נכון ושהיא צריכה שוב לנסות להירדם
ולבקש בשנתה מקוסם-החלומות חלום אחד נחמד.
"אין דבר כזה קוסם-חלומות, אבא סתם המציא את זה," לחשתי בקול
מספיק ברור שתבין כל מילה. אמא תקעה בי מבט נרגז. "ההורים שלנו
סתם שקרנים," צעקתי. לא היה ברור לי מאיפה זה נפל עלי, אבל תקף
אותי צורך להגיד זאת. הופתעתי מאוד, מפני שהם לא ניסו להשתיק
אותי.
בסביבות השעה שמונה חלקתי את המושבים האחוריים של האוטו של אבא
(אחד מהדברים הבודדים שהטמבלים מהוצאה לפועל שכחו להחרים) עם
נטלי, ששיחקה עם הדובון האהוב עליה, לשם כך הכריחה את אבא
לסחוב בשבילה ארגז שלם עם הבובות האחרות, שאני הייתי מוכן
להתערב שהיא לא תיגע בהן אפילו. והיא באמת לא נגעה. שנינו
היינו חגורים היטב. גם אמא חיכתה יחד אתנו לאבא, שהתעכב
משום-מה.
החרמון, כמסתבר, היה רחוק מדי, וזה לא הגיוני שנבזבז עליו יום
שלם, ונהרוג את הזמן של היום האחרון שלנו. אז נסענו בסוף להרי
הגליל, שהם לא פחות יפים והרבה יותר ירוקים. לאף-אחד לא היה
הרבה מה לומר, בזמן הנסיעה שתקנו בעיקר, טבענו בימת המחשבות,
רק אחותי היתה מרוחקת מדאגות, שרויה בעולם הבדיוני הקטן
והמוגבל שלה. "אנחנו נמות הלילה, נכון?" שאלו המחשבות שלי
בקול. שמתי-לב איך שאבא המשיך לנסוע באור אדום. "מה פתאום!"
היו אלה המילים הראשונות שפרצו מהפה של אמי במין טיסה. ואבא
הסביר ש"למות" זאת לא המילה שהיא מי-יודע-מה במקום. אמא תיקנה
אותו, שזאת מילה שבכלל לא הייתי צריך לחשוב עליה, כי היא לא
מתאימה. ונטלי ציינה שהמילה הזאת מפחידה אותה. היא איומה.
עצרנו במקום מבודד מאנשים, אבא אמר שיש כאן נוף משגע, הכי יפה
שראה מעולם. הוא עזר לאמא לרדת, היא נראתה חלשה מתמיד, פניה
היו רטובים מרוב הזיעה שכיסתה אותם. כשאבא החליט ללחוש לה משהו
לאוזן היא קצת נרגעה ואמרה, שיהיה לה מאוד קשה עם זה, אבל היא
תנסה. פרשנו על כר-הדשה את השמיכה, אבי הלך להביא את המנגל,
ואני הצטרפתי אליו. כל פעם הוא ניסה להגיד לי משהו, אבל כל מה
שיצא מזה אלה משפטים מקוטעים בסגנון של: רציתי לדבר איתך על...
טוב, לא חשוב... אבל דע לך ש... עזוב, עזוב, סתם שטויות במיץ.
אני לא נדנדתי לו ולא ביקשתי שיגיד מה שבא לו. לא יודע למה,
אבל כעסתי עליו קצת. לא מצאתי שום סיבה ובכל זאת כעסתי. לכן
בחרתי בשתיקה.
לא הפסקתי להביט בשמש המסנוורת שהכאיבה טיפה לעיניים שלי, אז
אבא הביא לי את משקפי-השמש הגדולים שלו, שכל רגע איימו להחליק
מטה. "אתם יודעים מה?" אמרתי וכולם פנו להביט בי. "מוזר שאני
לא מרגיש שהשמש גוססת, לא רואים עליה כשהיא כל-כך זורחת."
"אף-פעם לא רואים," אמרה אמא ברצינות טבעית לה. "גם על הדודה
ציפורה לא ראו שהיא הולכת למות..." נאלצתי להקשיב בפעם-שכחתי
לסיפור על הדודה שלי, שנחנקה מהקיא שלה. יום לפני
שעמדה-להשתחרר מבית-החולים היא נחנקה למוות תחת השפעה של
סמי-רגיעה. זאת היתה הפתעה גדולה לכולם, כי באותו זמן נראה היה
שהיא עומדת להבריא.
הגיע השלב של ארוחת-הבוקר המאוחרת שלנו, כמעט אף-אחד לא תחב
לפה דבר ממה שהוצע, אף-אחד לא היה רעב במיוחד. שעתיים השתזפנו
בשמש האביבית, ואבא החליט לספר לנו על מערכת-השמש. המונולוג
היה משעמם כהוגן, כולנו שמחנו כשהוא הסתיים. משום-מה אבא נראה
בעיניי פתאום כזה בור באסטרונומיה, שהיה קשה להעלות על הדעת
שהוא בזבז על זה חודשיים שלמים. התיישבנו ארבעתנו מחובקים
בשרשרת והסתכלנו על השמש הבוהקת, ואמא העדיפה בעיקר להביט
במורד ההר, בתהום שהסתתרה תחת כפות-רגלינו. אז היא התחלה לדבר
על החיים, על איך שהכירה את אבא ברחבת-ריקודים, כעבור שנתיים
אני נולדתי, ואיזה מתוק הייתי עם התלתלים הג'ינג'ים שלי
וכובע-מצחייה הסגול שלי, אחר-כך היא דיברה הרבה על נטלי הקטנה
והחמודה. אז פתאום הנטלי-הקטנה-והחמודה קפצה והכריזה, שכשתגדל
היא תהיה זמרת גדולה ויהיה לה קהל מעריצים שילך אחריה לכל
מקום, היא תהיה בדיוק כמו ריטה. אמא נאנחה, אבל אבא נזכר לומר
בקול מבוים כזה, שבשביל זה היא היתה צריכה להיוולד להורים
פרסיים, ושבעיקרון זאת לא קריירה מוצלחת, ושרוב הזמרות גומרות
רע, מדרדרות לחיי שפל ומתות מוקדם. "למה אתה חייב לקלקל תמיד,"
אמרה אמא כביכול לעצמה.
השמש ירדה בהדרגה יותר ויותר אל מעבר להרים המערביים ואני
תיעדתי בזיכרוני כל רגע חולף, מאוד התאכזבתי מעצמי ששכחתי לקחת
אתי את המצלמה שסבא הביא לי. אבא נרדם מתחת העץ, על ראשו מונח
עיתון פרוס של סופשבוע, ששם במיוחד כדי להסתתר מפני אור היום.
בשבילו השמש כבר מתה. אמא אמרה לנטלי לעלות לאוטו ולהזמין כמה
חלומות יפים, כשהיא עצמה עיינה ב'לאישה', כלומר דפדפה סתם ככה
במבט חלול.
תכלת השמיים החווירה ואחר-כך גם השמש שקעה. כשהקצה האדום הלוהט
נעלם מעבר לפסגת ההר, עצמתי את עיניי והרגשתי מחנק בגרון. אבא
המשיך לנחור אי-שם מתחת לעץ ואני בכיתי בשקט, שאף-אחד לא ישמע.
"לך תגיד לאבא, תום, שאנחנו זזים," פנתה אלי האם, שגם כפי
הנראה ראתה את גסיסת השמש. אמרתי לה שהוא ישן. "אז תעיר אותו!"
כעס הזדקר בקול האובדני שלה. בראש מורד קמתי ופניתי לכיוון
העץ.
"אבל אמא..." התחלתי לומר. "אני חושב שאבא לא יאהב את זה." היא
לא ענתה. "אני לא חושב שאלך. אולי רק אברר אם הוא באמת ישן."
גם הפעם שתקה. הדממה קצת הפחידה אותי. נשאתי מבט מעבר לכתף
ובמקום בו היא עמדה לפני כמה שניות נשאר רק הגיליון של
'לאישה', הרוח העבירה את הדפים הצבעוניים בכוחות עצמה. הסביבה
היתה ריקה כמעט, פניתי להביט בכל הכיוונים, מסתובב סביב עצמי,
ולא מצאתי אותה. קראתי מספר פעמים: 'אמא, אמא', ושום תוצאה פרט
להד שחזר אחרי, כמגחך עלי.
כדקה עמדתי והתבוננתי בהרים הכהים, כשאז קם מתוך השקט קולה
השונה לומר משהו כמו: 'אני מצטערת'. העיניים שלי ננעצו בסלעים
שלמטה ובה עצמה תלויה בזכות השמלה המורמת שלה על ענף של עץ.
היא הביטה בי בעיניים גדולות, שוב עם הפנסים השחורים ומרוחים.
מייד רצתי להזעיק את אבא.
"מה? מה קרה? מה קרה, תום?" צעק בפחד מתוך שינה. ניסיתי להסביר
לו שאמא נלכדה למטה על ענף עץ, אבל המשפט היה הרבה יותר מסורבל
ומילים יצאו מקוטעות. "אז אתה אומר שנפל עליה עץ, כן?" מלמל
בגמגום מחריד. נדתי בראש חזק והובלתי אותו למקום. "מירה,
תחזיקי מעמד, אני כבר בא," הוא צעק לכיוונה כשראה מה עשתה
לעצמה.
בסוף ראיתי אותו חוזר ומחזיק בידיים את אמא עם השמלה הקרועה.
"לא יכולתי יותר," היא הזכירה לו בצער. "רציתי לשים לזה קץ כדי
שלא אראה את ה..." אבא השתיק אותה בכמה מילות עידוד, אבל נשמע
די זועם. "חשבתי שלקפוץ יהיה המעשה הנכון ביותר בחיים הדפוקים
האלה שלי." ואז אבא ביקש שאני אשאיר אותם לבדם ואגש לראות מה
קורה עם נטלי.
כבר החשיך ואנחנו אספנו את החפצים שלנו להחזיר אותם לתא-המטען.
אמא, שבאותו זמן יכלה להתרפס קטועת-אברים בתוך הוואדי העמוק,
החזירה לעצמה את הכבוד וחזרה לתת לנו הוראות. כשכולנו היינו
כבר באוטו היא אמרה לנו, "אל תשכחו לחגור מאחור." ואחר-כך חגרה
את עצמה. הכל למען הבטיחות המרבית.
נסענו בכבישים הצרים והמפותלים לצלילי גלגל"צ. אני נאלצתי
להאיר לנטלי עם הפנס כדי שהיא תוכל צייר בטושים בתוך
בלוק-הציור. על הדף הלבן הופיע קודם הבית הקטן עם המון חלונות,
אנשים (שני ענקים כמעט בגודל הבית ושניים יותר קטנים), היא
הוסיפה עצים ופרחים, מלא פרחים ססגוניים, ואז את השמיים תלתה
ואת השמש שבפינה. ליד הדמות הקטנה היא צירפה איזה קשקוש בצבע
חום עם ארבע קווים למטה. "מה זה גוש החרא הזה?" שאלתי. אבא
הסתובב אלי והזהיר אותי שלא אומר כאלה מילים בפניה, ואמא
הוסיפה, שאני לא אעז לחזור יותר עליהם בשום-מקום. ונטלי עצמה
הסתכלה עלי עם העיניים הכועסות ואמרה שזה חתול. "אבל לא ככה
מציירים חתול, בואי אני אראה לך." לא! היא אמרה לי ופנתה אל
ההורים לדרוש מהם לקנות לה חתול לקראת הסילבסטר. אבא ענה
ב'נראה' המפורסם שלו.
כשעברנו את הכביש המהיר והגענו לעיר כלשהי אמא אמרה שהיא צריכה
לצאת לרגע ל'סופר-פארם' לקנות את התרופות. אז היא יצאה וכששבה
אלינו החזיקה בידה את השקית עם התרופות שלה. נסענו במשך כמה
שעות בגלל הפקקים והגענו בסביבות שלוש בלילה.
בבית חיכה לנו מבזק חדשות שבישר על פיגוע במרכז הארץ, זאת היתה
הפעם הראשונה שאבא כיבה את מכשיר הטלוויזיה הישן בשחור-לבן
שהסתיר אצל הוריו מבלי לעקוב אחר השידור עד הסוף. "הפיגוע הזה
לא שווה כלום לעומת סוף-העולם," הוא אמר והשליך את השלט בקיר.
שקית הניילון מ'סופר-פארם' נחה על השולחן, מתוכה קצת יותר
מאוחר אמא הוציאה את הדיסק "כמו בשמיים" ודרשה מאבא לשים אותו
בתוך המערכת. עכשיו היא היתה לבושה בסינר צבעוני, שקניתי לה
ליום האם. היא לחשה לאבא, "תעשה שהכל יקרה כמה שיותר מהר." היא
צנחה על הספה ועצמה את עיניה. "בואו אלי, תום ונטלי, אני רוצה
לחבק אתכם. אני כל-כך אוהבת את שניכם. כל-כך אוהבת." שקרנית,
חשבתי לעצמי ונשארתי לשבת על הספה השניה. היא העניקה חיבוק
מוחץ לבת שלה וכשהתעניינה לדעת למה אני לא ניגש אליה, אמרתי
שאני לא רוצה. אילו אהבה אותי באמת היא אף-פעם לא היתה מנסה
לקפוץ מהצוק, אמרתי לעצמי. לעולם.
הצעדים של אבא נשמעו במסדרון, הוא חזר עם שתי כוסות של מיץ פטל
בשביל הילדים התמימים שלו. נטלי חטפה ממנו את הכוס בשני ידיה
הקטנות ולגמה ממנה. "איכסה פיחסה!" היא החמיצה את פניה. אמא
ליטפה בכתפה ואמרה לה, שתהיה ילדה טובה ותשתה עד הסוף. "אבל זה
לא טעים." אמור להיות כזה, הסבירה לה אמא, כי זה מיץ מיוחד
הפעם.
"לא רוצה!" השבתי לאבא שהציע לי את הכוס השניה. אין לא רוצה -
אתה חייב! "אני לא חייב לך שום-דבר." אסור לדבר בחוצפה להורים,
פנתה אלי אמי. "אני יודע שזה רעל."
"חמוד שלי," ניסתה בקול רך יותר. "נראה לך שאנחנו נביא לך
לשתות רעל?" לא אמרתי דבר. "זאת רק תרופה נגד... נגד החושך."
"אין כזה דבר - תרופה נגד חושך."
"בוודאי שיש," לחש אבא, לא מאמין בעצמו למה שאומר. "זאת תרופה
מיוחדת שניתנה רק לצוות האסטרונומים."
בלושיט. לא התחשק לי להיכנס לוויכוח, לכן לקחתי את הכוס מידו
ורוקנתי אותה בלגימה אחת. "ושלא תחשבו להקיא," הזהירה אותנו
אמא. "תזכרו תמיד את מה שקרה לדודה ציפורה המסכנה." עקבתי אחרי
תנועות ידיה. היא שפכה את הכדורים ממיכל לתוך כף-היד ומייד
בלעה אותם. היה ברור שגם אבא עשה את אותו הדבר לפני כן, כי
שפתיו היו מכוסות באבקה לבנה. "תגביר את הווליום, אריק," היא
בקשה מאבא.
כל אחד מצא לו מקום ישיבה בסלון, לי התחשק להתבודד על ספה
נפרדת, למרות ההצעה של אמא להצטרף אליה ואל נטלי. כולם שתקו,
מנסים להפנים את צלילי המוסיקה לתוך עצמם, ואני הבטתי במחוגי
שעון-הקיר שמולי, שנעו לאיטם. תהיתי אם יעצרו אי-פעם. ואז צחוק
מתנגן של אחות שבר את הדממה. כנראה שהיא מצאה משהו מבדר בשקט
המוחלט. היא לא התאפקה והמשיכה לצחוק. היה משהו מחריד בצליל
הגבוה והמתגלגל. זאת היתה הפעם האחרונה בה שמעתי את קולה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.