הפקק הלא צפוי ליד מחלף עתלית שיגע את איילת ובמיוחד כשהשעון
הראה לה שהיא עומדת לאחר לישיבה בחיפה. ביאוש תפשה את עורפה
בידיה ומלמלה בשקט "לא יכול להיות...למה זה קורה לי..."
מאז שיצאה לדרך מת"א לפני כשעה לא הפסיקה לרגע לעבוד. שיחות
בפלאפון, דפדוף ביומן, שליפת מסמכים מתיקה  האופנתי והמרשים.
ככה זה אצלה תמיד - לעבוד לעבוד ולעבוד. לנצל כל רגע פנוי,
לעשות הכל וכמה שיותר. התקדמותה בחברה עמדה תמיד ביחס ישיר
לחריצותה, וזו הלכה וגברה ככל שאיילת עלתה בסולם הדרגות. לכן
גם נסיעות היו זמן שיש לנצל ובצורה האופטימלית ביותר ומי כמוה
מבין זאת ומבצע זאת על הצד הטוב ביותר.  
"ידעתי שהייתי צריכה לצאת בשעה מוקדמת יותר!" כעסה על עצמה
כשראתה שהתנועה בפקק זוחלת. איילת התקשרה אל המשרד החיפאי אליו
תכננה להגיע להודיע שתאחר ומיד פתחה במרץ במספר הנחיות מפורטות
לעובדי  המשרד.
"חבל על הזמן של כולנו," חזרה ואמרה לשותפה לשיחה "תתחילו את
זה בלעדי וגם..." איילת לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים וגם כשהיא
תקועה בפקק היא יכולה לערוך ישיבת צוות ולחלק הוראות ומטלות.
איילת תמיד התגאתה בפלאפון שלה ובנחיצותו עבורה וברגעים כאלו
היה הוא מפלטה היחיד ומושיעה בעת צרה.
"טוב, אז אם יהיו התפתחויות או שיש לכם בעיות תדברו איתי."
ולאחר מספר שניות של תכנון בראשה קבעה שעה חדשה להגעתה "נסגור
שנתחיל באחת. להתראות." וניתקה את השיחה.
איילת הביטה ביאוש על האוטובוס שמולה, הנעוץ במקומו. יומנה
הפתוח היה מונח לפניה על ההגה, שריד משיחת העבודה האחרונה,
מחכה שתעשה איתו משהו. איילת עברה בזריזות על מספר הערות שכתבה
בו תוך כדי השיחות הרבות שניהלה בנסיעה, מחקה מספר מילים,
שינתה נתונים וסגרה את היומן. עכשיו היא נותרה ללא מעש באמת,
וכשהבינה זאת לא נותר לה אלא לתחוב את היומן בחזרה לתיקה,
לפתוח את הרדיו ולחפש מוסיקה נעימה לאוזן שתעזור לה להעביר את
הזמן הארוך עד שמשהו יזוז בכביש.
הבטלה שנכפתה עליה שיגעה אותה. "מה קורה פה? מה אעשה עד אחת?"
המחשבה על הזמן היקר שהולך לאיבוד הרסה אותה לגמרי. בדמיונה
כבר ראתה איך תצטרך לשבת עד מאוחר בלילה במשרד ולהשלים הרבה
חומר ואת זה היא לא אהבה. זה לא שיש לה בעיה לעבוד עד מאוחר
אלא העניין הוא שמירה על סדר יום. הקפדה על שעות עבודה מסודרות
ועל לוח זמנים שנקבע היו בעיניה של איילת מפתח חיוני בהצלחתה.

פתאום התנועה חזרה לזרום. איילת לא האמינה, אבל כאילו מישהו
"פתח" את פקק הבקבוק ושיחרר את זרימת התנועה. איילת לחצה על
דוושת הגז ונהנתה מהמהירות שמכוניתה החלה לצבור.
ידה כבר נעה אל עבר מכשיר הפלאפון לעשות שיחה מהירה למשרד
ולהודיע שאפשר - בעצם שחיוני - להקדים את הישיבה, כשלפתע נגלה
לשמאלה הים התיכון בכל הדרתו: כחול, רגוע ורחב ידיים.
איילת החזירה את היד לאחור ופלטה מפיה הבעת התפעלות. עבר הרבה
זמן מאז היתה בים. אמנם הרבה זמן היא מתכננת לצאת לחופש - רצוי
בצורה של שכיבה על כסא נוח מול הים בחוסר מעש מוחלט - אבל "לא
יוצא" לה ליישם את זה. העבודה תופשת את כל חייה כמעט, ולכן
החופשה שלה נידחת ושוב ושוב.
השמים היו כחולים ובהירים, הים היה כפלטה שטוחה כחולה. גלים
קטנים נשברו בעדינות לקצף לבן על החול החום. איילת השתדלה
להתרכז בנהיגה אבל מראהו של הים משך אליו את מבטה  בעוצמה
רבה.
ככל שהתקרבה לחיפה הצליחה להבחין ביותר ויותר אנשים ההולכים על
החוף. יחידים, זוגות וקבוצות, חלקם לבושים וחלקם בבגדי ים.
איילת קינאה בהם, אותם הולכים על החוף, אלו שיש להם זמן ללכת
ככה, בנחת, ועוד בשעה כזאת וליהנות מהים וממזג האוויר הנהדר
הזה. "לו יהא זה חלקי." חשבה לעצמה וחשה את האכזבה המעיקה נוכח
ההבנה שזהו אינו חלקה.
חיפה התקרבה יותר ויותר. השעה היתה שתים עשרה בצהריים.
מחשבה קטנה וזוממת התגנבה לראשה של איילת: למה שהיא לא תנצל את
הזמן הפנוי הזה עד אחת בכדי לקפוץ לים? זה הרי מתבקש!
איילת לא האמינה בכלל שהיא באמת חושבת ככה. "השתגעתי?! הרי יש
לי מספיק מה לעשות היום שם במשרד! אין לי זמן להסתלבט ככה."
קבעה בפסקנות.
"...אבל, מצד שני," המשיכה להתפלפל בתוכה "לא בכל יום מזדמנת
לי שעה כזאת פנויה וחופשית. כל מה שאני צריכה זה רק כמה דקות
של שקט על החוף, לא?" היא הרגישה איך שהיא ממש צריכה להתחנף
לעצמה על מנת לזכות בנופש הארעי הזה.
איילת נכנסה לתוך חיפה ופנתה אל חוף הים. היא חזרה והבטיחה
לעצמה שהקפיצה הקטנה הזאת, החריגה הפתאומית מלוח הזמנים שלה,
לא תגזול יותר ממחצית השעה.
מיד לאחר שחנתה חלצה איילת את נעליה והשאירה אותן במכונית. היא
פנתה בזריזות אל עבר החוף. היא לא שכחה לסגור את הפלאפון
ולהשאירו בתיקה, שהלך והתרחק מאחוריה.
ריחו של הים מילא את אפה שעה שהתקרבה אליו ולקחה מספר נשימות
עמוקות אל תוך ריאותיה. ירידתה אל החוף לוותה בחיוך שקט שעלה
על פניה לנוכח המראה הפסטורלי מסביבה. ים המשתרע עד האופק,
חול חום ועליו טביעות כפות רגלי מתרחצים, שמים כחולים המחייכים
אליה יחד עם משבי רוח מלטפים. היא כמעט ושכחה עבור מה הגיעה עד
חיפה, אלא שהמנהלת שבה לא שכחה להזכיר לה מיד: "לא יותר מחצי
שעה!"    
איילת תרה אחר סככה מוצלת ופנויה וכשמצאה כזאת הגבירה את צעדיה
והתיישבה תחתיה בנינוחות, נשענת על העמוד, נהנית מהחול המלטף
את כפות רגליה החשופות. מראהו של הים מילא אותה שלווה, אותה
שלווה שחיפשה ואפילו אם זו תהיה רק לחצי שעה.
היא הרגישה איך עיניה נעצמות להן לאיטן. בתחילה ניסתה להילחם
בזה, אולם כעבור מספר שניות העייפות הכריעה אותה והרדימה אותה
על החול הנעים מתחת לסככה. איילת נרדמה. באותה שעה הודעות רבות
נקלטו בתא הקולי שלה.

איילת התעוררה.
בשניות הראשונות לא הבינה איפה היא ורק ניסתה להתמתח עם ידיה
כלפי מעלה. תוך כדי כך, נפגש מבטה עם שעונה פגישה פתאומית
שהקפיצה את איילת ממקומה.
"שלוש וחצי?!" צעקה ולא האמינה. כשהסתובבה וראתה בשעון שעל
סוכת המציל שאכן זו השעה פתחה איילת בריצה  מטורפת אל מכוניתה.
החול הרותח לא הפריע לה בכלל. ראשה היה עסוק בשאלה איך זה קרה
לה ומה התרחש במשרד כשישנה.
היא שלפה מכיסה את מפתחות המכונית וניסתה לפתוח את המכונית.
הדלת לא נפתחה ואיילת שמה לב שזה לא המפתח הנכון.
"נו כבר! נו! מה קורה איתך!" צעקה, ספק על הדלת הסרבנית, ספק
על עצמה.
איילת מצאה את המפתח הנכון והדלת נפתחה. איילת צללה אל מושב
הנהג והוציאה במהירות את הפלאפון מתיקה. אחרי שהגיעה לתפריט
הודעות פתחה אותן ושמעה איך במשך כשעתיים אנשי המשרד ניסו לאתר
אותה. ההודעה האחרונה נרשמה לפני כחצי שעה, קצת אחרי שלוש. זה
היה אחד מנהלי המשרד בת"א. קולו היה כעוס: "איילת, זה שוב אבי.
חבל שאת ככה מבריזה...זה לא מתאים לך... אני מקווה שיש לך
הסבר. הישיבה נסגרה שם עם הרבה סימני שאלה שאת היית צריכה
לפתור. אני מקווה שהכל אצלך בסדר...אז צרי איתי קשר בהקדם.
להתראות."
איילת חפנה את ראשה בידיה והתכופפה עד שמצחה נגע בהגה. היא לא
האמינה שזה קרה לה. היא לא הבינה איך זה קרה לה. היא גם ידעה
היטב שהיא תצטרך עוד היום לספק הסברים לכמה אנשים.
באיטיות התכופפה הצידה וניקתה בידיה את החול שנדבק לרגליה. אחר
כך הרימה את ראשה ונעלה את נעליה. מבטה שוב ניתקל בים. מראהו
הכחול והרגוע שוב כבש אותה. היא ידעה שזה "באשמתו" אבל לא היתה
יכולה  להאשימו.
איילת התניעה והחלה בנסיעה איטית בחזרה אל כביש החוף. המחשבות
על כשלונה לא עזבו אותה. הים המשיך ללוות אותה בשלווה ולהיות
לידה. לפחות עד עתלית.