את רצה רצה רצה רצה ממשיכה לרוץ, ואז פתאום את עוצרת, ומגלה את
החיים שלך, כלואה בתוך החרא הזה של עצמך. ואז שוב בא לך להמשיך
לרוץ ולרוץ ולרוץ וככל שאת רצה יותר היעד שלך מתרחק. "בא לי
לקרוע את עצמי!" את חושבת לעצמך תוך  שאת מתנשפת ומתנשפת אבל
אין לך את האומץ, את כל כך רוצה! כמו שילד חושק בסוכריה ככה את
חושקת במוות. תאווה לעיניים. סוף סוף מקום כזה שהכל נשכך, כל
הכאב בידיים שזורם וזורם ולא מפסיק!
את רואה את הדם ובורחת אחורה למרות שאת כל כך רוצה לגעת,
כאילו משהו עוצר אותך..
"הפחד, הפחד משגע אותי!" את צועקת. הכי חזק, שכל העולם ישמע
אבל אף אחד לא שומע  העולם מתעלם ממך, מה את עושה פה בכלל? מה
יצר אותך? "אני שונאת, שונאת אתה מבין?" את חושבת לעצמך ואת
מזיעה כולך, נוטפת מים ממחשבות, הזיות ובכי. ואת בוכה ובוכה
ובוכה וכמה שאת רוצה את זה כבר! ו"הפחד, הפחד משגע אותי!" ואת
ממשיכה לבכות ולצרוח תוך כדי סחרחורת בלתי נשכחת.
וזה כואב! כואב לך כל כך והמחשבה שאת רק נערה מכאיבה לך יותר
ויותר ויותר! ואז פתאום יש הפוגה, שקט כזה כאילו תחושת פורקן
שכזו. תחושה מוזרה, וכלום לא כואב, ואת מנסה לקלוט מה שקרה ואז
פתאום את נופלת!