להתראות אני לוחש לה, פני מלאות דמעות, אני יודע בתוכי שזהו.
אל תדאג, היא אומרת לי, רק חודש של עבודה ואני חוזרת.

אני יודע שהיא צודקת ואני יודע שכל פרידה קצרה ביננו אני
מפוחד, מפחד שהיא תפגע או משהו, אבל בעיקר פוחד מלהיות לבד
ושהיא תעזוב אותי לטובת מישהו אחר, אבל הפעם המועקה כבדה
מתמיד.
אולי זה הזמנים הקשים בעבודה שהרחיקו אותנו, אולי הדמיון שלי
שתמיד רגיש שהיא נוסעת ואולי האינטואיציה שלי.

אני עולה במהירות למשרדי בקומה ה 72, אומר שלום לצוות הקבוע
ומתחיל להתרכז במצבי החברות שהחברה שלי מתעניינת בהם.

עברה שעה, היא צריכה כבר להמריא עוד מעט, אני מסתכל על הנוף
המדהים שמתחתי, אנשים הולכים להם, מכוניות נוסעות, אני בטוח
שמיליוני דברים חשובים קורים עכשיו לאנשים בעולם, דברים שהם
גורליים בשבילהם, ובשבילי זה יום רגיל, מיליוני נשים יולדות
היום, דבר מרתק ונהדר להן ולי זה נשמע כמו קלישאה.

חודש להשאר לבד, המטוס שלה המריא בערך עכשיו ואני כבר מתגעגע.

אני חושב על מוסד הנישואין, מוסד שנועד לאנשים כמוני, כאלו שלא
רוצים להשאר לבד וכובלים את בני הזוג בצורה מוזרה - טבעת.

אני פוחד להשאר לבד, פוחד שהיא תעזוב אותי.

אני רואה אנשים מסתכלים לחלון, רואה את המטוס שלה טס לכיווננו
בכיוון וגובה לא שגרתיים, אני נדחף על ידי אנשים בורחים
וצורחים כאשר מתקרב עלינו, ופתאום אני כבר לא פוחד, אפילו די
שמח, היא לא תעזוב, אני לא אשאר לבד.

סוף

נכתב ביום שאחרי אסון התאומים