המחשבות הלבנות האלו כל הזמן הפריעו, באו והלכו, היכו ונעלמו,
בזמן האחרון נעלמו. כבר תקופה די ארוכה שלא הרגשתי אותן. אבל
פעם אז כשהיה בא בתדירויות בלתי נתונות לספירה הייתי מרגישה את
המערבולות המסחררות האלו בתוך ראשי. הכל מתחיל להסתובב - כל
המחשבות, השגעונות, הידע. הכל נופל לי לתהום. ריקנות בראש
משתלטת בדיוק ברגעים בהם אני הכי פחות זקוקה לה. המחשבות
הלבנות משתלטות על הגוף, והוא נשאר דומם למשך זמן מה. מאבד לא
רק את עצמו אלא גם את כל התחושות שיש ברגעים הטובים בגוף.
אפילו הזמן הולך לאנשהו ולא מרגישים אותו יותר ואינך יודע כמה
זמן בדיוק היית במצב הזה ומי הספיק לראות אותך במצב זה.
המחשבות התחילו בתקופה הטובה של החיים כשהכל היה טוב אבל פתאום
ההורים התחילו להשתגע ואני אחריהם. הם החליטו שכדאי לי ללכת
לפסיכולוגית, ככה לפרוק את כל מה שיש מבפנים. לא הבנתי למה אני
בדיוק צריכה פסיכולוגית אבל גם המורה למתמטיקה תמכה בהצעה זו
וגם היועצת שלא יודעת כלום כנראה מהחיים שלה או שלי, אבל לא
יכולתי להתנגד להם והלכתי.
בהתחלה לא הרגשתי איך הדברים האלו מתחילים ומאיזו נקודה כל זה
התחיל, אבל לאט לאט זה קרה. עוד פעם ועוד פעם ואחרי כמה פעמים
קלטתי שזה לא עובר. המחשבות האלו חוזרות וחוזרות גם במבחנים,
גם עם אנשים, גם ככה סתם כשאני לבד. בדרך כלל זה קורה כאשר יש
יום של עכבישים שחורים, כאלו שזוחלים לך לתוך הגוף, חודרים,
מנקרים אותך מבפנים, אוכלים את כל מה שנשאר ממך וכל מה שמחזיק
אותך עדיין בחיים ומזכירים לך עד כמה אתה אפס ועד כמה אתה בעצם
לא שווה הרבה. ואחרי שהם עוברים נעלמים ככה פתאום בדיוק איך
שהם הגיעו אתה מתחיל להרהר לגבי מה שהם אמרו, מתחיל לחשוב אם
זה באמת נכון? ומה אתה שווה בדיוק? ואז אחרי ניתוח של כך
הדברים מתחילה המערבולת וכל המחשבות שעליהן בדיוק חשבת נמחקות
ומסך לבן יורד על המוח ועוטף אותו וכל מה שאתה רואה ומרגיש זה
את אותו המסך הלבן. ואז היום...
זה שוב פעם קרה. כבר תקופה די ארוכה שהמחשבות האלו לא הציקו לי
ולא הופיעו ככה סתם פתאום משום מקום, ובדיוק היום הן באו. ברגע
הכי פחות מתאים להן לבוא. כאילו חשבו במיוחד עד לרגע הזה וחיכו
במשך כל הזמן הזה רק לרגע הזה בכוונה בכדי להכות בי את המכה
הכי קשה, כי כבר שכחתי איך להתמודד איתן, ועבר הרבה זמן מאז
התרגילים המלוכלכים האלו שהם היו עושים לי. והיום... בדיוק
כשהעיניים נפגשו ואני הייתי במקום הלא נכון והוא היה שם אבל לא
בזמן הנכון ונפגשנו. והמבט החודר הזה של העיניים שלו הצטלב עם
מבטי ואני משותקת במקום אפילו להפנות את ראשי לא יכולה, כאילו
מהופנטת ממנו אבל אני יודעת שלא. אני יודעת שמה שעצר לא היו
עיניו אלא ההרגשה הזאת - העכבישים שפתאום חדרו לתוך גופי,
הקורים שנירקמו בין רגע. ואז התחילו הכירסומים ובהתחלה זה
התחיל מלמטה ואז הגיע ללב והרגשתי צביטה גדולה, כל כך חזקה
שרציתי לזוז אבל לא יכולתי, כי הרגליים היו משותקות, היו
מוחזקות על ידי הקורים שנרקמו סביבי. הייתי חסומה אבל לא חסינה
מפני כל המכות שנהדפו לעברי, לא הייתי חסינה מכל מהמחשבות
שחשבתי שחלפו וזמנן עבר.
וככה עמדתי משותקת לא יודעת כמה זמן הבטתי בו ככה, מקבלת מכות
מכל עבר אבל המבט לא זז, העיניים עמדו דום כאילו הצעידו לו.
הוא הסתכל בחזרה גם משותק כי זה הרבה זמן שלא ראה אותי מסתכלת
עליו, הוא לא הבין מה אני עושה שם, לא הבין איך זה שהוא פוגש
אותי פתאום ואני מסתכלת עליו והמבט לא זז.
והוא חלף, חלף על פני והחזיר את מבטו לריצפה כאחד שיודע בדיוק
מה אני מרגישה עכשיו. חלף מעל פני והעכבישים חלפו-נעלמו בדיוק
בתפאומיות שהופיעו, והמסך הלבן הוסר וכל מה שנותר לי לראות היה
את גבו הולך מתרחק. וכל כך רציתי לקרוא בשמו, להגיד לו לעצור,
לתת לו הסברים ולדרוש הסברים בחזרה על כל הזמן הזה שלא דיברנו.
אבל אל עשיתי דבר. נשארתי דוממת במקומי, חושבת רק על המכות
שספגתי כרגע ועל כמה שאני באמת אפס, ועל איך שאני לא יכולה
להתמודד עם העבר שלי ומה שהכי הטריד אותי היתה השאלה של מה אני
עושה פה לעזאזל?? הרי זה היה פעם המקום שלנו, שלי ושלו, ואני
מוצאת את עצמי פה עם מישהו אחר, מישהו שאני בכלל לא רוצה.
הרגשתי שאני חייבת לתת לו הסברים על כך אבל במקום זה נתתי לו
ללכת, ככה סתם עם המבט הזה לריצפה כאילו הוא יודע מה אני
מרגישה ועל מה אני חושבת עכשיו.