הולכת ברחוב. המעיל מתחיל להעיק. קיץ עכשיו.
האיש עם המגפיים האדומים נמצא שם, מחוץ לבר בשעה שש בערב.
אני נכנסת פנימה ומורידה את המעיל. בפנים חם יותר מבחוץ.
מגפיים נכנס אחריי. מגפיים מתיישב על הבר מולי.
אני יושבת לשולחן פינתי וחשוך. מחכה.
מגפיים מזמין כוס וודקה תפוזים.
המלצרית באה אלי. אני מזמינה מילר ומרטיני אדום לא יבש.
לוגמת מהמרטיני. פותחת את המילר בסיבוב.
מגפיים מחייך ולוגם מהמשקה שלו.
העיניים האדומות שלו קורצות לעברי. אני מחייכת.
הוא מוריד את כובע הבוקרים המטופש שלו. חושף שתי קרניים.
אני קמה. הוא מתקרב. הוא מדביק אותי לקיר.
הוא מעביר ידו על גופי. פנים. שדיים. בטן. ירכיים.
אני מותחת צווארי לאחור. מתירה את שיערי.
הכל הופך חשוך. רק אני ומגפיים.
אני עוצמת עיניים. מרגישה אותו נושך את שפתיי.
כפתורי השמלה נפתחים לאט. היא מחליקה.
כפתורי חולצתו. כפתורי מכנסיי הג'ינס שלו. מחליקים מטה.
אנחנו לבד. רק אני ומגפיים. רק מגפיים ואני.
הוא נושק נושך את צווארי. אני נאנקת.
מכניס יד לתחתוני. קורע אותם ממני במהירות.
מורידה מעליו את הבוקסר. הוא אלים ועדין.
בשעת מעשה הוא קובר ראשו בשדיי.
אני מותחת עצמי עוד קצת.
הוא נושק לצווארי בכוח. עוברת בי צמרמורת.
אני גומרת. הוא גומר.
אנחנו גומרים.
אני שלו.
לנצח.