מאז ומעולם חלמה על חיים אחרים.
בכוכב אחר, בעולם מבודד הרחק מעבר לעננים.
היא שמעה פעם באיזשהו שיעור אסטרונומיה כי לא נתגלו חיים
בעולמות הזוהרים הללו אשר מקשטים בכל לילה את השמיים שכה
אהבה.
מאותו יום הם נראו כה מנוכרים, כל המלאכים אשר התגוררו בערים
עמוסות עד אפס מקום; בשלווה אין סופית, באהבה קיומית, מתו
בשבילה.

באותו לילה הכנפיים אשר הועיד לה העולם התכלו גם הם...
אך בכל אדם נותרת נוצה. המאפשרת לו לשוב ולהיות מלאך.

הקסם התנדף מחייה, המציאות העכורה, שכה ניסתה להרחיק מעצמה,
השתלטה עליה.

ימים חלפו, ירחים התמלאו ונעלמו.

ואותה ילדה שפעם התברכה באהבה, עמדה כעת ברחובות עמומים בלילות
קרים בעוד מחשוף ניכר מברך את גופה הרך. מפתה עוברי אורח
תמימים ללילות של תענוגות הבשר בתמורה למטבע שחוקה...

אך ניצוץ הקסם עוד בער בעיניה.
וגורלה הוסיף את השמן שהצית מחדש את חייה.

ערב אחד שכחה הנערה מעיסוקה. סחפה אותה הרוח בפעפעי העיר
כמשיכתה את הגברים האבודים החושקים למעט אהבה מדומה. התהלכה
ברחובות בתהייה, מחשבותיה ריצדו כבלרינות לא מנוסות בשיעורן
הראשון את חוקי התנועה.
כאשר רגליה לא נסעו אותה עוד התיישבה היא על המדרכה הצוננת,
שיערה פרום כסוגר שמלתה; למדה כי כך קל בהרבה לדוג דגים, אשר
אינם קופצים בדרך כלל לעבר קרסים ריקים. הזמן חלף בחיפזון.
העננים התקדמו במהירות בעוד אורו הקר של הירח פילח בהם כאצבע
החוצצת בין שתי פיסות צמר גפן אשר בעבר היו לאחת.
עיניה התמקמו על הפוסעים אל מולה... הלוך, שוב, לא שינה הדבר.
עמוסים בפנים כבדים, מתוחים, נעצי החיים ננעצו בהם עד עומק.
דמעות דמיוניות נטפו מעיניהם. רואי חשבון, רופאים עורכי דין,
וכל המי ומי בוהים באדמה. לא זרעו שם מעולם את הזרעים אשר
יצמיחו להם את האושר. גם גניחות ההנאה אשר שמעה היא מרבים מהם
לא שינו את חייהם. נותרו הם שקועים בקרקע, בעוד גבם מוצל מאור
רקיע צבוע בשלל כוכבים.

"אך כיצד יכל אדם להיות מאושר במקום אומלל שכזה...? " חשבה.

ובין רגע מחשבותיה נקטעו. מספריים זהובות גזמו וחתכו.
מלפניה עבר עלם צעיר. שונה במקצת, זוהר.
היא בהתה בו. בפניו המאירים, בחיוכו הצלול; אך הוא לא
הבחין בהתמקדותה הרבה בו. וכאשר עמד לחצות את מרחב ראייתה,
התרוממה במהרה , והחלה צועדת אחריו בציפייה, ללא כל הבחנה
במעשיה.
יופיו לא היה מפואר כשל רבים מלקוחותיה החסוכים כל תענוג, אך
ניצוץ זעיר געה מנשמתו.
גם התקדמותו נדמתה למגושמת ביותר, גמד עם יציקות ביטון על
רגליו היה מתהלך בהדר רב ממנו ואף גופו ריצד בקרירות כמענה
לרוח; אך דבר מאלה לא מנע ממנו את החיוך.
המשיך הוא להתקדם לאורך דרך המורכבת מלבנים זעירים, יציבים,
מחולקים בצורה שוויונית, אך מנופצים... מעבר המכוניות,
המרכבות, והצעדים הנמרצים לעבר מטרת השום מקום של כה רבים, לא
הטיבו עימם. אך כעת חולפות מעל פניהם רגליים שונות.
לא הבחינה היא כיצד הדרך מחליקה ונעלמת, ואל מולם מתייצב יער
עד זקוף ופעור עד השמיים.
האדמה יבשה, סדקים חדים מסתעפים מתוכה. והעצים, גזעיהם
מתקלפים. שנים כה רבות ניצבים הם. אך בתוכם זורמים חיים כה
כבירים, צמרותיהם ירוקים, עלים ופרות דשנים צונחים מן השמיים
כגשם זלעפות, הרי עונת סתיו היא זו. אך דבר מכל אלה לא מנע
מהעלמה להתבונן כמהופנטת בעקבותיו של הצעיר, הצועד, אשר האט את
הליכתו ולפתע עמד דום.
אך רגליה אשר עוד היו מוקסמת מתנועותיו השובות, לא פסקו.
וקול ההתנגשות רועם בליווי שאון הידרדרות צורם התפשטו ברחבי
היער החירש.
זיכרון רב לא נותר מהחוויה. רעש של זרדים מתנפצים, אוויר דחוס
חולף בריאות ושמיים אפלים מתנוססים ממעל הם כל אשר נקלט בידי
החושים. כעת נותרה רק דממה.
בעוד גלי האבק נישאים ברוח ויוצרים נהר חום השוקע אט אט מעל
גופותיהם השרועות.

טשטוש החל לכסות את החורשה הירוקה. רק עיניו הכסופות בהו בה
מתוך השחור המתעצם עד שהכל נדם.

הכרתה נמלטה לארץ התת מודע אשר במעמקי נשמתה.
אל מולה הופיע עולם קר ובודד.
עטוף באין. לרגליה נאספו פתיתי שלג, המתרבים עם כל מצמוץ
חלוש.
מצדדיה ניצבו המוני בני אדם. עומדים בשורה ארוכה המשתרעת אל
תוך אופק בלתי מובחן. עיניהם קרועות... דמעות קרות נוטפות,
אודם מנשיקת אלת הרחמים בוהק על שפתיהם. סיבי בגדיהם המרופטים
פרומים, קפואים, מתנופפים באוויר חופשיים מכל קשר שהוא. והיינה
עומדת לצדם.
לפתע כולם החלו לנוע, וכך גם היא, אך לא מיוזמתה, רגליה
התעוררו לחיים משלהן. עם כל מטח של התנגדות הנישא אל עבר
שריריה בפקודת עצירה, גברה צעידתה אל עבר הלא נודע. וכך כל
שכניה,
נאבקים, מתנגדים למעשיהם, מובסים במאבק נואש כנגד לעצמם.
ולפתע... נגלתה אל מולה מטרת התנועה של רגליה.

נפילה לסוף, בור ללא קץ.

עיניה נטרקו בתוך מחילותיהן. הקור חרך את גרונה.
"אין סוף, אין התחלה, כל רגע מהווה רק מחצית מהמשחק!". הקול
בקע מאחוריה. ריסיה הקפואים התרוממו במהרה, האישונים הסתגלו
לאור החלוש שבקע משמש זהובה הרחק משם. ובמבטה השתקפה דמות
מוכרת. שיערו זהוב, פניו חלקות כשל פעוט בן יום. ועיניים אשר
האור הניצת מהן יסנוור אף אדם עיוור.
ומתחת לרגליו ניצבה ערמה של שלג לבן.
ושוב פער הוא את פיו וזעק לעברה:
"אל תפחדי מהקץ כי חששך היינו הזרוע אשר דוחפת אותך אל קברך
החתום. תפלי כעת ולא תפסיקי לצנוח לעולם. נשמתך אין סופית. כל
רגע מהווה נקודת מוצא לאמת הזוהרת בשמייך.
חייך יועדו לקיום מזהיר, את יכולה לחוש בכך. האמיני.
אך אל התייחסי לדברים הללו כמלותיי. לעולם אל תאכסני מילים
זרות בתוך תודעתך. פה איני קיים.
הכיצד אני מסוגל לכך? אלו הן מלותייך שלך. הצילי את עצמך!"

אך התובנה צצה רגע אחד מאוחר מדי. כעת ניצבה רגע אחד אל מול
האבדון שבחשכה.

כשהייתה קטנה. אמה סיפרה לה שהעולם הוא מקום אכזר. "תאכלי או
תאכלי". אך היא לא הייתה בנויה לאכול. שיניה היו מרוסקות מהרגע
הראשון אשר בו פתחה את פייה. גורלה נחרץ.

זמן כה רב חלף מאז איבדה את עצמה. את התקופה שבה הייתה מחוסרת
הכרה לא הייתה מסוגלת לאמת. ראשית חשה, ברוח המברכת את עורה
ברכות, לאחר מכן בשמש המצליפה בה גלי אור חלושים ואז ליטוף
חלוש של יד צעירה חלף לאורך מצחה. עיניה אשר שריריהן שבו
לאיתנן בצורה מספקת בכדי להיפתח התמקדו בצעיר המוכר. אפה קלט
ריחות אקזוטיים מרחבי המקום אשר בו הסתערה שכובה. עורה היה
מרוח בחומר שמנוני לכל רוחבו. גופה זעק בצורה היחידה שהוא ידע
להביע את עצמו. כאב.
"את עוד חלשה. חזרי לישון". קולו היה כה מרגיע.
היא שבה למנוחתה.

כאשר הקיצה משנתה בשנית. דממה שררה ברחבי החדר. הוא לא היה שם
עוד.
כשהתרוממה והתבוננה בחלל הריק נראה היה כי תכולתו נארזה
בזריזות והועברה למקום שונה. פה כבר לא היה נכון. הרוח הכתה
בצריף העץ החלוש. מנורת השמן אשר נדמה היה כי תספיק רק ליום
אחד, בקושי. הבהבה ממעל.  
והיא צנחה על משכבה בשנית. תחושת עצבות נוראה עטפה את גופה.
ולפתע חשה בדבר מה הנח מתחת
לגבה. רכנה לאחור ואל מולה נגלתה פיסת נייר מקובצת.
פתחה אותה בסקרנות מרובה, כשל ילדה קטנה.
בין קיפול לקיפול זלגה מפניה דמעה זעירה.
לבסוף האמת שבכתוב נתגלתה בפניה.

"תודה רבה. אין מילים אשר מסוגלות לתאר אף במקצת את האור אשר
הצפת בו את חיי...
את בוודאי תעקמי גבה על פשר דברי... הכיצד עזרת לי, בוודאי
תחשבי...
הרי את זו אשר עקבת בהערצה אחר צעדיי. אני הוא זה אשר השיב לך
את מאור עינייך.אך לא. את הצלת אותי. בוודאי אינך זוכרת.
תודעתנו נוהגת לפסוח על מקרים זעירים מבחינתנו, בעוד לאחרים
הנם חשובים עד לגובה השמיים.
אשתי מתה בליל סופה. אהובתי האחת והיחידה. את לבבי לקחה עמה
לקברה. כל חבריי איבדו את תקוותם בקשר אליי. הוריי נטשו את
האמונה כי יצליחו להשיבני אל איתני. יצאתי למסעי האחרון.
אל עבר קברי. על פני נופים מלבלבים חלפתי, סיפורים קסומים
שמעתי, חוכמה רבה רכשתי. אך דבר מאלו לא השיב את מאור עיני. עם
כל רגע אשר חלף עזבתי את גופי. רגעים ספורים ממותי טיילתי
במחוזות העולם הריק מאהבה. ואז ראיתי אותך. לפתע משהו נדלק
בתוכי. בול העץ היחיד אשר עוד נותר ביער הכרות עלה בלהבות.
בירכתיך לשלום ואת הבטת בי במבט של חלחלה קלה. עוד לקוח, עוד
יום, עוד פריצה לנשמה, הדועכת לאיטה. כה רציתי לרחם עלייך. אך
לא הייתי מסוגל, לא נותרו בי עוד רחמים מלבד לעצמי.
האש עוד התלקחה באח. קולות ריסוק פיסות העץ הזעירות הדהדו
ברחבי החדר. נשכבת על המיטה. נשכבתי לצדך. הלילה הזדקן בקצב
מסחרר. הבוקר נולד בליווי זעקות השעון.
נרדמת, כף ידיך אחזה בשלי. פניך נראו כה שלבות באותה עת. נדמה
שעברת  קו סיום של איזו תחרות מטורפת. וכמה רגעי מנוחה נתאפשרו
לך. עד הסיבוב הבא.
נאחזתי בזרועך. לקראת אותו רגע השמיים התבהרו במקצת. הירח ניצב
אל מעבר לגלי העננים אשר כיסוהו עד אז. טיפות אחדות מגשם נושן
עוד טפטפו מהתקרה המחוררת אל הרצפה בצליל מרדים.
ומאותו רגע, שום דבר לא שב להיות כפי שהיה.
הלבנה ריחפה ממעל לבקתה הרעועה. קרניה חדרו ישירות מבעד לחורים
הזעירים. החדר בהק עד עיוורון. התרוממתי בזינוק, כף ידיך עוד
בשלי. כל חושיי השתוללו בתוכי. לבי נלחם בחזי. האור עיוור את
מוחי כאת עייני. מחשבותיי התרוצצו כחיילים בעלי תזזית בשדה
מוקשים, עולים בלהבות המרקיעות עד השמיים...
ואל מולי הופיע חיזיון נושן, אשר כה השתדלתי להטביע בתוכי במשך
זמן רב.
אהובתי, שכובה על הרצפה הקפואה. חזה מדמם. ואני רוכן מעליה.
בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם ולא אבכה שוב לעולם.
הרצפה התמלאה בערבוביה של דמעות ודם. הכאב פילח בגופי כתער
שחדר אל זו אשר לבי נכבל אל שלה. רק שאני נותרתי נושם עם אותו
חוד המשתרע בתוך ריאותיי, אך היא לא הייתה בעלת מזל כה רב.
ברגע שמוחי התנער במקצת מהאשליה. הבחנתי בדבר מה אשר הותיר את
עיני פעורות
כפי שהיו באותו יום נורא. סדיני המיטה היו ספוגים בדם אדום
כיין, מעורבב בנוזל שקוף ומלוח במקצת, אשר נטף מעיניי לפתע,
בלי שהבחנתי כי עשיתי כך.וכעת כל המאורות אשר עד כה התפזרו
ברחבי החדר. הותזו היישר אל פנייך, בקושי רב היה ניתן להבחין
בעינייך העצומות תחת לזרם האור הבוקע מהרקיע האפל. ואז דיברת
אליי, מתחת לסמיכת האור אשר כיסתה את פיך, לחשת לי".

"אהובי. אינך אשם, מעולם לא האשמתי אותך בדבר, רק אתה הנחת כי
עליך לעשות כך. האמנת כי הנך אויבי. כי ככל זוג מאוהב הפכת
לשונאי. ובכל עת ניסית להעלות אותי אל המוקד, אך לא כזה הוא
הדבר.
אהבת אותי, אולי יותר מכפי שאני אי פעם הייתי מסוגלת לאהובך.
אור השמש גווע לעומת רגשותיך כלפי. ולא שנאתך היא אשר הובילה
אותי למותי. אלא אותה אהבה כבירה.
לא הייתי מסוגלת להיות נאהבת. מעולם לא הובע רגש זה כלפי.
ננזפתי, נעזבתי ,נענשתי אך מעולם לא חשתי בדבר כמו בזוהר אשר
שלחת לי בנהרות. אהובי היקר, בלעדיך חיי מעולם לא היו חיים הם.
אתה אשר הענקת לי מאורך, הראשון אשר נהגת בי בחמלה ובפתיחות,
נתת לי את עצמך, המתנה הכבירה ביותר אשר העולם היה מסוגל
להעניק לי. אך לא הייתי יכולה להשיב לך באותה המטבע, יכולת זו
לא היה מבין מניין כשרונותיי הרבים. לכן מתתי. בכדי לא לעקב את
צמיחתך, את לבך הגועה בך. כה טיפשה הייתי כי פעלתי כך. במקום
להתיר לאהבתך לפרוח בקרבך. נטלתי אותה ממך באותו בוקר. נטשת את
הרגש, לא הכרת בקיומו עוד".

"הדים החלו להתפרץ מהסדקים ברחבי החדר. משב רוח לוהט זרם מבעד
לחלונות.
חשתי כי גופי מתבשל באיטיות, בתוך כדירה מבעבעת.
לבי התפתל בחזי כחיה לכודה בכלוב, מקש.
הפחד מילא כל חלל בתוכי, נאחז בי, כחושש לחייו בעקבות הלהב
המונף לעברו.

את המשכת פשוט לשכב שם. מתבוננת בי בעוד חיוכך הקורן משתקף
בעיניי.
ומתוך מעיין האור אשר רבץ סביבך, שלפת כף יד מקובצת.
דרך החללים שבין אצבעותייך בהק אור אדום.
וכאשר הרפית , אל מול עיני נגלתה להבה זעירה, מלבלבת כצמח,
מעורך הדשן.
מוחי החרד החל לשדר אותות מצוקה לשרירי. חלפה בי רק מחשבה
אחת.
להימלט. השקר שלט בי. אך האמת הציתה בי את להבת החיים מחדש.
ולפני שהבחנתי במתרחש.
פיך התמזג עם שלי, אור מלאכי עם גוף גשמי.
עייפות מתוקה השתלטה עליי. בעוד ידך התרסקה על גופי. והלהבה
חדרה אל תוכי, מבעירה את חזי. שורפת את דרכה אל מרכז חיי. בשלב
זה מודעותי שקעה בתוכי. עוויתות גופי המתפתל נותרו כזיכרון
תלוש.
הקצתי עם סימן האור הראשוני מהחמה הבוהקת.
הכל נראה כה שונה באותו בוקר.
כל פרט הופיע מלפני כפי שלא ראיתיו זמן כה רב. להבה ניצתה בכל
אטום. חיים פעמו בכל משב רוח קליל.

לא רציתי להפריע למנוחתך.
עזבתי ללא ברכת פרידה.

המעגל עוד לא ננעל.

חפשי אותי מעבר להרי השמש.
מצפה לבואך."


הרגשה דומה לזו אשר חשה בעת התמקדות עיניה באותה אות נעילה לא
הייתה מסוגלת להשוות לרגע נוסף במשך  ימי חייה.
שלווה מוזרה שררה עליה. חיה כה מוזרה שלא הכירה.
הלולאה אשר נראה כי במשך נצח לפתה את צווארה, לא הייתה שם
עוד.שלמות מופלאה.
רק פרט יחיד נותר ללא מענה למשך תקופת זמן שאורכה כנצח
מבחינתה.

היכן נמצאים הרי השמש?
"שם לא קיימת חשכה" הייתה בטוחה.
ימים רבים חלפו לפני שנכחה לדעת כי אכן זוהי האמת.

היה זה בערב שליו לקראת סיום הקיץ. שינויים כה רבים סחפו את
חייה מאותו לילה הזוי.

המירה את דרכיה,
כעת עסקה בפעילות ראויה במחלבה בקרבת מגוריה, החלבן היה לבעלה,

והיא עצמה על סף לידה של חיים חדשים לעולם עגום ופלאי.

עסקה בקניות למשק ביתה בצרכנייה בפינת הרחוב.
ידה אחזה בבקבוק יין אדום, חצי מתוק, לא שהבינה בכך דבר מה,
בעברה המסלול לשכרות לא היה במרכז מעיינה, רק התוצאה.

אך בעלה שיבח את היין, טען כי טעם מתוק ממנו מעולם לא פגש את
לשונו.

ומאז פגישתם הראשונה, בה אהובה ניצב אל מולה והמליץ לה על משקה
מתקתק
מתפריט מוזהב ,את ליבו כמנה עיקרית לעד, והקינוח הופיע מצידה
כנשיקה שהונחתה על פיו במהרה.

אהבה ביותר את טעמו ביינות.

דבר מה נוסף משך אותה לאותו בקבוק ירקרק, אותות לא מובנים נורו
מטווח ליבה. הרגישה  כי סוד יקר מסתתר מצדו הנגדי של זיקוק
הזכוכית. וכאשר התבוננה בהופכה של העטיפה הצבעונית, לכדה את
עיניה אמיתה אשר גרמה לליבה לבצע תרגילים אקרובטיים בתוכה.


"יקב הרי השמש,
קציר 27"