אתמול בערב פגשתי את האקס, במסיבה אצל חבר משותף.
לא ידעתי שהיא הולכת להיות שם. לא הייתי מוכן לזה.
היא נכנסה. הסתכלתי עליה בצורה בוחנת, עייני שטפו את גופה,
מעלה ומטה. הייתה לה תספורת שונה, משהו קצר יותר, לא יותר מידי
שונה מהרגיל אבל אחר. היא לבשה חולצה צמודה עם צווארון גולף
ומכנסיים שחורים-בוהקים ומאוד מאוד צמודים.
החולצה הצליחה להבליט את שדייה בצורה נפלאה. תראה איך הם
עומדים להם, חשבתי. הם נצרבו בראשי כקטנים יותר. אולי זו
החולצה. כן, זו בטח החולצה. הצווארון כיסה בצורה יפה את הצוואר
הארוך שלה, כאילו בא לכסות איזה היקי. והמכנסיים, אח,
המכנסיים.

לעזאזל היא נראתה טוב.
טוב מאוד.
היא נראתה מצוין.

המתנתי שתסיים לחבק את בעל השמחה. ניגשתי אליה והצמדתי אותה
אלי. כ"כ חיכיתי לחיבוק הזה, להרגיש אותה מקרוב, לשים את ידי
סביבה.
לרגע אחד, רגע פצפון, הרגשתי כאילו היא שוב שלי.
היא נעה אחורנית בכדי לסיים את החיבוק וניפצה את האשליה הקטנה
שנוצרה במוחי.
היא לא שלי.

חשבתי שמייד נשב ונתחיל לדבר.
לא שוחחנו זמן רב. אני לא ממש זוכר מי מביננו הפסיק להתקשר, זה
לא ממש משנה.
לפני שהספקתי לזוז היא התיישבה ליד החברה שלה, הזו ששידכה
בינינו.
התכוונתי להתיישב לידה. ראיתי אותן מתלחשות ואז היא עברה לצד
הקיצוני של הספה.
החברה שימשה כקיר חוסם בינינו. קיר חוסם עבורי ומגן עבורה.
התקפלתי לכיוון המשקאות. אולי ההרגשה הזו תעבור אם אני אשתה
קצת בירה.
ניגשתי לברר אצל חבר אם היא עדיין בקשר. הוא אמר שהם נפרדו
מזמן. אין לה אף אחד חדש. היא פנויה. עיניי בהקו.
בינתיים בסלון מישהו הכניס לוידיאו את הפרק האחרון של 'סקס
והעיר'. כל מי שישב בסלון היה מרותק לטלוויזיה. אני נעתי בין
הסלון לאזור המשקאות.
אולי הטקילה תעשה את העבודה. אפילו היו שם כוסות להקפצה.
אחרי ש'סקס' נגמר הם העבירו ל'אלי מקביל'.
שמעתי אותה אומרת שהיא רוצה לראות את זה.
כל אותו זמן הגנבתי מבטים לעברה. חשבתי עליה. חשבתי עלינו.
חייכתי אליה בכל פעם שהיא הזיזה את ראשה לכיווני. היא חייכה
בחזרה.
בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי להמתין. אני הולך ומתיישב לידה.
חציתי את הסלון במהירות. בשבילי אותם צעדים נראו כנצח. הרגשתי
שהן מסתכלות עליי, היא וחברה שלה. מנסות להרחיק אותי במבטן.
איכשהו עבר לו הנצח והתיישבתי לידה. התחלנו לדבר. אף פעם לא
הייתה לנו בעיה לדבר. אפילו בפגישה הראשונה. הלכנו כמה חברים
לראות את הסרט ההוא עם מישל פייפר, ההוא עם שיר הנושא של
קוליו, גנגסטה-פרדייז, משהו כזה. דיברנו במשך כל הסרט, היינו
מרותקים אחד לשניה. היה זה אחד הימים היפים בחיי, אני כמעט
בטוח שגם בחייה.
השיחה הנוכחית הייתה שונה. אני הייתי מרותק אליה, נעצתי בה מבט
חזק והקשבתי לכל מילה שיצאה מפיה. בעוד היא הגניבה מבטים לעבר
הטלוויזיה ולא ממש התאמצה לדלות פרטים על חיי הנוכחיים.
בשלב מסוים השיחה הסתיימה, היא קמה לשירותים ולא חזרה לספה.

אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי. לא איתה.
איך היוצרות התהפכו.
פעם היא אהבה אותי.
והיום אני רוצה אותה.

לא בכיתי ביום שנפרדנו. אפשר לומר שהייתי די מאושר, הרגשתי
חופשי ומשחורר. שלוש שנים ירדו מעל כתפי. שלוש שנים של מריבות
קטנוניות, משחקי כוח מטופשים והרבה מפחי נפש. באותו יום לא
זכרתי את כל הרגעים הטובים.
הזמן עבר לו, המשכנו לדבר בטלפון, הבטחנו לעצמנו שנישאר ידידים
(הסיכום המקורי היה שנהיה יזיזים, אך כמו הסכם אוסלו היה ברור
שגם הוא יתקיים רק על הנייר).
לאט לאט חדרה לה הרגשה מוזרה אל לבי.
בהתחלה היא לבשה את הצורות הוולגריות ביותר, תמונות שלה,
תמונות שלנו, עלו בראשי בשעת האוננות. היה לי די מוזר עם זה.
אף פעם לא חשבתי עליה בשעת מעשה, לא בעוצמה שכזו, גם כשהייתי
איתה. ניסיתי להיאבק באותן תמונות, חשבתי על בחורות אחרות,
יפות ממנה, חתולות מין, כאלו שנוטף מהן סקס. כלום. רק היא
הצליחה לעשות לי טוב.
לאחר כחודש הפסקתי להיאבק בתמונות האלו וייחסתי אותן לדמיון
הויזואלי המוגבל שלי.  
ההרגשה לא הסתפקה בחדירה ויזואלית. מחשבות עליה היו צצות
בראשי, ככה פתאום, באמצע היום. העברתי שעות בהעלאת זיכרונות
מהקשר שלנו. הרגעים הטובים התחילו לתקוף אותי. המבט שלה, החיוך
שלה, השיער שלה. נהגתי לפתוח את ספר המחזור ולהסתכל בתמונה
שלה. יצאה לה תמונה טובה. תמיד אמרנו שהיא לא פוטוגנית ודווקא
בספר המחזור, כשכולם נראים פוטו רצח, היא נראית נפלא.
העברתי בראשי שיחות שלמות, רגעים יחידים, שלנו, שלי ושלה,
ביחד.
חשבתי שברגע שיהיה לי קשר רציני ההרגשה תעלם. אבל היא חיכתה לה
בצד, נתנה לי להעביר יום-יומיים נפלאים בקשר החדש. הייתי בטוח
שנגמר. די, זהו, פגשתי מישהי אחרת, מישהי חמודה, מישהי שרוצה
אותי.
ואז היא הכתה. בדיוק כאשר הייתי בטוח שאני מחוסן מפניה.
תמונות שלה עלו בראשי בזמן שהיינו שוכבים. אחריהן באו המחשבות.
שכבתי מחובק עם אחת וחשבתי על אחרת. חשבתי עליה.
התחלתי להשוות ביניהן, עיניים, שדיים, רגליים ; שיער, צחוק,
ליטוף ; שיחות, חיבוקים, הרגשה.
לא יכלתי יותר, סיימתי את הקשר.
אולי הייתה זו חולשה זמנית, אולי הן דומות מידי.
ההרגשה לא עזבה אותי, היו אחרות, גם אותן היא גירשה.
יום אחד הבנתי שהיא התנחלה בליבי. תפסה לה מקום של קבע. אותו
מקום שלא הצליחה לתפוס בזמן הקשר הארוך שלנו.  או שמא היא
הייתה שם כבר אז ?

המשכתי להביט בה במשך כל הערב. מבטי כלבלב שכאלה. זה מה שאני,
הכלבלב שלה.
התעלמתי משפת הגוף שלה וניסיתי לתפוס אותה לעוד שיחה, כדי
לרחרח אם יש עוד סיכוי. אם היא רוצה. ידעתי שזהו חיפוש אבוד,
לך תמצא את העצם שקברת לפני שלוש שנים, אך הרצון העז שלי הצליח
לדחוק את ההיגיון הצידה.
נראה לי כאילו כולם מכרכרים סביבה, כל חברי. לא הצלחתי לבודד
אותה.
היא הצליחה לבודד אותי. הייתי מוקף בחברים והרגשתי לבד.
חזרתי לאזור המשקאות ובהיתי בה עד לסיום הערב.
כעבור שעה היא קמה ללכת. ניגשתי אליה כדי לחבק אותה ואולי לקבל
איזה רמז כלשהו לעתיד היחסים שלנו.
"נשמור על קשר, אה ?" פניתי אליה.
"נשמור" היא השיבה ושלחה את ידה לעבר ידי. מחווה ידידותית
כביכול.
אך לא ראיתי אותה ככזו. תפקידה היחידי של היד המושטת היה למנוע
ממני להתקדם לעברה ולחבק אותה.
הבטתי בה במבט כלבלבי אחרון.
אני הכלבלב שלה. והיא יודעת את זה.
בעוד מספר דקות, כאשר היא תניח את ראשה על הכר, יעלה על פניה
חיוך ניצחון. אני שלה. בחלומות שלי.