די כבר. די עם הרובה הזה שתקוע בגב שלי וטופח בפעימות קצובות
כדי להזכיר לי שאני צריך להזיז את הרגליים עוד יותר קדימה יותר
מהר יותר ויותר...
אני לא מטומטם, תודה רבה, אז אתה יכול כבר להוריד את היד
האגרסיבית שלך מהכתף שלי ברוב טובך כי זה די ברור לאן אני צריך
להתקדם. אני הולך לאן שכל שאר האנשים בשיירה הזאת הולכים ואני
עושה את זה כבר שעה, לפחות כך זה נראה, אז תאמין או לא כבר
הבנתי את השיטה, לאן שהם הולכים - אני הולך.
מצחיק לראות את הבורות של האדם, חופש בחירה או לא תמיד בסופו
של דבר הפרט ילך אחרי הכלל. הרי מה שזה לא יהיה, זה לא יכול
להיות רע, נכון ? הרי כל השאר הולכים לשם, ואני לא רוצה להיות
שונה. וכמובן לאיום המתכתי הזה שצמוד לגב שלי יש חלק מאד נכבד
בהחלטה, אז מה זה משנה בכלל, נשאר לי רק ללכת. סטטיות מדהימה.
אירוני נכון ?
אף אחד שם לא דיבר. ציוץ קטנטן לא הושמע חוץ מקולותיהם
המצחיקים של האנשים האלה עם המדים הכהים והכובע עם העיטור זהב
עליו (שבאופן טיפשי למדי היה לו מראה מזויף להפליא). הם היו
האנשים עם הרובים שנראה כאילו לקחו על עצמם שליטה עלינו, סמכות
מסוימת. השפה שלהם הצחיקה אותי, למרות שלא היה בה שום דבר
מצחיק ולמרות שהטונים שלהם היו מחרידים דיים כדי להבריח עדר
שלם של פילים למרחקים עצומים, היה משהו משעשע בעליות ובירידות
בקול שהשפה דרשה, הכמעט חריקות בשיניים שהיוו אותה.
צועקים, בעוצמה שנראתה כמעט תענוג, על האנשים שהיו כפופי ראש
ברובם. אבל לי לא אכפת, כבר מזמן לא אכפת לי. אולי אלה היו
הצעקות, אולי הקור, אולי המדים המצוחצחים שלהם לעומת הבגדים
הישנים והמלוכלכים שלי, אולי חוסר בנפש חיה או פרח אחד שצומח
מן האדמה הצחיחה הזאת כמו מדבר, ואולי אפילו חוסר בשביל מסומן
בדרך בה הלכנו שנראתה אינסופית ולא בעלת יעד אפילו שגרמו לי
מתח מסוים או עצבנות מתקתקת כמו פצצת זמן. אבל אני, לא אכפת
לי. מדהים באיזו מהירות מתעייפים כאשר לא אוכלים כלום יומיים.
אין אוכל, אין אוכל, אין אוכל. מה לעשות, מסתדרים עם מה שיש.
וואוו, כמה שאני מתגעגע לשרה. היא הייתה חייבת ללכת, ככה היא
אמרה , אבל היא הבטיחה שתחזור והיא תמיד מקיימת הבטחות. אמרה
שתפגוש אותי בעוד חודש בעיר הבירה. אח, דודה שלי, כמה שאני
אוהב אותה. בדיוק כשיצאה מהמחסה שלנו לפני כשבוע בערך נשמעו
מספר 'בומים' בחוץ. בטח בומים אל-קוליים כאלה, לא משהו מיוחד,
הרי שומעים אותם כל הזמן. ואז מה אם אחר כך נשמע קול של אישה
צורחת, זה יכול להיות מכל מיני סיבות, וחוץ מזה, נשים תמיד
צורחות, זה הטבע שלהן, אז למה להתעמק בכך. אח, דודה שלי, איך
אני מחכה לפגוש אותה. מעניין מה אני אלבש...

קרררר .....כל כך קררררררררר ....אפשר כמעט להרגיש את העצמות
נשברות מבפנים... או אולי זה רק השוט הזה שמכה על הרגלים, מי
יודע, תחושות כבר מזמן הפסקתי להרגיש. עוד צעד ועוד צעד...בני
אדם אופי משונה יש להם, לא?  תמיד חייבים להיות בשליטה. זאת
הסיבה שהם מרגישים כל כך נבוכים ומושפלים כששולטים בהם?
מעניין מה אלוהים עושה עכשיו.

גבר התמוטט כמה מטרים לפני. נפל. כנראה התעלף מהקור. אופס, הוא
כבר לא מעולף... אבל הוא גם לא חי. רובה בתוך יד החליט לגאול
אותו. נו מילא, החזקים שורדים. החלשים לא היו מצליחים גם ככה,
אז הכל היה לטובה.
-"הכל הכל?!"
-"כן, הכל."
הרגשתי דחיפה עזה בגבי מלווה בערבוביה של מילים שהמשמעות שלהן
לא יכלה להיות חיובית.
-"המממ...מעניין."
לא מעניין כמו שנכון, ציינתי לעצמי ועזבתי את העניין, גם ככה
לא הגענו לשום מקום. וחוץ מזה, זה רק בנאדם אחד, שום נזק לא
נעשה.
-"טוק טוק"
-"מי שם? ", עניתי.
-"זה אני, המצפון שלך"
צחקתי.
-"אין לי מצפון".
לא הבנתי את פשר המסע הזה, כלומר, חייבת להיות סיבה, הרי לכל
דרך יש מטרה. וזאת דרך שנלקחה כבר הרבה זמן בינתיים, כל שלושה
ימים הייתה יוצאת משלחת אנשים כמו זו בדיוק, כך אמרו לי, אז מה
התכלית? או לאן מועדות פנינו אפשר לשאול.
אפשר לשאול אבל אי אפשר לקבל תשובה. ככה זה כששולטים בך.
אבל המשלחות האלה שיצאו למסע הזה כל פעם, הן ...הן לא חזרו
שנית לעולם, אז למה לי להאמין להם, הכל שקרים, צריך רק לחכות.
ומה זה זמן בעצם ? מה זה זמן שלוקח לשורה של תריסר חיילים
לגרור עשרים נפשות חיות מביתם שלוש פעמים ביום ולירות בהם אחד
אחרי השני תוך חירור גופותיהם ואפילו אי סינון הנפשות ע"פ גיל
או מין ?
מה פתאום, זה רק שמועות הכל. אין רובים באושוויץ, זה רק
מהמטוסים הכל, רק מהמטוסים...
בלאגן בשחקים, אלוהים בטח עסוק.
עוד פעם האיש הזה צועק ודוחף אותי. הסתובבתי והסתכלתי עליו
בעיניים, הוא נראה כאילו הוא ממש שונא אותי. אני שונא את
הלילה, ויותר מהכל אני שונא כוכבים. יש בהם משמעות קורנת כזאת
מיוחדת ואופטימית וזה מכעיס אותי. אבל לא רק את אלה, שנאתי גם
את הכוכבים שניתן היה לראות באור יום, אבל אף אחד לא שאל אותי
בקשר לזה אז לא עניתי.
עוד עיקול בדרך. אאוצ' ...דבר אחד יאמר על הכאילו שביל הזה,
הוא מלא באבנים. המממ..סליחה, עצמות, אבל אין להבדל הזה כבר
משמעות עבורי.
אני רוצה להיות גיבור. ופתאום שחשבתי על זה, זה נראה כל כך
מופלא והגיוני, כאילו היה שם כל הזמן ורק חיכה שאני אודה.
גיבור. זה כל כך ברור, כל כך נכון, כל כך...אני.
להציל אנשים ולעזור, להיות בעל עוצמה כל כך חזקה שמאפשרת לי
לעשות כל דבר שארצה, בשביל לעזור כמובן, להיות מושא פחדם של כל
האויבים והרשעים , שלא יוכלו לפתוח פיהם אלי אם לא ארשה להם
לדבר. שיעניקו לי פרסים ומדליות על גבורה והצלחות, שכל העולם
יקרא בשמי ויריע לי.
א..אאאא...אבל....לא, בעצם, אין סיכוי. אני אצטרך גלימה וכאלה,
אין לי מאיפה להשיג. אז נטשתי את רעיון הגבורה. גם כך הוא לא
נראה לי כל כך בשבילי.
מה זה שם ? האם זה יכול להיות ? סימן לציויליזציה סוף סוף ?
ובמרחק כמה דקות הליכה פתאום מאתנו נראה בניין ענקי ולבן אטום
מכל חלונות. יכול להיות שזה היעד הנכסף ? כמה מהאנשים הרימו את
ראשם וכמה נשארו כפופי ראש. החיילים החלו לחייך. אבל חיוך
זדוני מעוקל כזה, חיוך שהוא לא בדיוק חיוך כמו שהוא צחוק מרושע
ואכזרי כמו כזה של צבועים כאשר הם אוכלים את הטרף שלהם
ברעבתנות. אבל אני סתם משתעשע במחשבות. הרי לא הולכים לאכול
אותנו.
התקרבנו לאט לאט לבניין המסתורי שהשרה אווירה כזאת של עניין,
מרתק במידה אבל מפחיד כל כך. הרגשתי את החיילים מגבירים קצב
וכך גם נאלצנו אנחנו. יותר מהר יותר מהר. בסדר, בסדר, אבל
תרחמו לפחות על המבוגרים יותר, אתם לא מבינים שקשה להם ? בקושי
הלכו עד עכשיו גם ככה.
- "טוק טוק".
הוא יכל להמשיך לתקתק מצדי, אין לי שום עניין אתו. אני רק מדבר
עם מי שאני יכול לראות, וגם כך הייתי עייף מידי. רצוץ.
בפתח הבניין עמדו שלושה חיילים עם המדים הכהים שלהם ולכל אחד
היה רובה ביד. ככל שהתקרבנו יכלתי לראות יותר ויותר את זיעת
החיילים שעמדו על המשמר בבניין. זיעה ? איך הם מסוגלים להזיע
בקור הזה ?! ואז נזכרתי שאני עדיין לא יכול להרגיש כלום
ברגליי, עדיין קפוא ואלה מזיעים. כל כך אופייני להם הרובוטים
האלה, עד שיראו סימן כלשהו של אנושיות הוא חייב להיות שונה מזה
שלנו.
החיילים עצרו את כולנו במקום ואחד מהם הלך לדבר עם אחד
השומרים. הם נראו שניהם מאד משועשעים מן המצב, מדברים אחד עם
השני, מחייכים וצוחקים, מסתכלים עלינו ועל הבניין ושוב צוחקים.
אולי גם הם צוחקים מהשפה הזאת שלהם, מי יודע, גם על פני הרי
היא העלתה חיוך. ואז, בהנפת יד יחידה של השומר אתו דיבר אחד
מהחיילים שהוביל אותנו, הלך שומר נוסף ופתח את דלת הבניין.
זאת הנקודה בה אמור להיות רשום "המשך יבוא", חשבתי לעצמי
והייתי די משועשע מן הרעיון שאני מקביל את חיי לסרט. אבל המשך
יבוא היה אומר שעכשיו המסך הופך להיות שחור ואנחנו עומדים דום
ומחכים עד שייצא סרט המשך או שיגיע שבוע הבא להצגת הפרק הבא
בסדרה. ורק אז הכל היה ממשיך. אבל פה שום דבר לא שחור חוץ מן
השמיים ואני עדיין נושם והכל אמיתי, אין שום סימן לסיום הפרק
הזה, בינתיים ...
התנערתי ממחשבותיי כאשר החייל שמאחורי הזכיר לי בדרך לא כל כך
נעימה שעלי להתחיל לזוז לעבר הדלת. אהה ...זאת התחנה הסופית.
זה היעד הנכסף.
לא ידעתי איך להרגיש. נכנסתי פנימה למבנה הזה שאורו היה כל כך
עמום שכמעט לא הובדל מן החושך ששרר בחוץ, ואז הבחנתי בהמון
חדרים על חדרים, פינות ותאים כאלה, המון אדים שכמעט החניקו
אותי מסמיכותם וברזים.
צחקתי.
בסך הכל מקלחות, אמרתי לעצמי בהקלה עצומה. לקחו אותנו לעשות
מקלחת, חשבתי והרגשתי את כל המתח ששרר בי מתרוקן ומשאיר אותי
רגוע יותר משהייתי כבר זמן רב. בסך הכל מקלחת, חשבתי ...לא סוף
העולם ...