אם יש דבר שאני אוהב בצבא, זה החופשות. להגיע הביתה לשישי-שבת
אחרי שבוע של קריעת תחת זה הדבר הכי טוב שאני מכיר. אם בתור
צוציק לא הסתפקתי בחופש של פחות משבוע, היום תספיק לי הפסקה של
שעתיים, ואם זה יומיים, אז בכלל.
עוד יום שישי מגיע, ואמא שלי באה לאסוף אותי הביתה (תודה לאל
על שיבוץ קרוב לבית). מגיעים הביתה, ואני אוטומאטית קופץ
למקלחת ומשם מיד למיטה. מתעורר למחרת, ולפי הריח אני כבר יודע:
ארוחת צהריים מוכנה. אני מת על הבישול של אמא שלי. אני
מהפוקסיונרים שיצאו להם אמהות שיודעות לבשל. היום אמא שלי
הכינה שניצל עוף בתיבול המיוחד שלה. כולם אומרים בתאבון
ומתחילים לאכול.
אני תופס סכין ומזלג, כמעט מתנפל על הצלחת, כשפתאום אני שומע
קול שאומר לי: "אז אני נראה לך טעים, הא?". בדיקה קצרה מעלה
שאף אחד ליד השולחן לא דיבר איתי, ואני מניח שהטלויזיה של
השכנים דולקת (חארות, השעה כבר אחרי שתיים!). אני נועץ את
המזלג בשניצל, ופתאום אני שומע צווחה מחרישת אוזניים:
"אאאאוווץ'! יא בן זונה, זה כאב! אח, לעזאזל, איפה החובש
כשצריך אותו?".
אני מסתכל שמאלה, ואז ימינה, ואז למטה. בצלחת שלי שוכב שניצל,
עם ארבעה חורי מזלג בחלק התחתון שלו. עפ"י המצב הנתון, מי
שצועק לי כל הזמן זה השניצל, אבל שניצל הוא חתיכת בשר מתה
ומתובלת היטב, אז זה לא הוא. אני מקרב אליו את הסכין, ואז נשמע
אותו קול, הפעם בנימה מתחננת: "תשמע, אני יודע שאתה בן אדם
גדול וחכם, ואני סתם חתיכה של תרנגול, אבל אתה לא חושב שבכל
זאת קצת הגזמת?". ידעתי! אז זה כן היה השניצל שדיבר איתי. אני
חש הקלה כשאני מבין שאני לא שומע קולות שלא קיימים ושאני לא
מתחיל להשתגע. ואז אני מתחיל להשתגע. הלב שלי עושה פליק-פלאק
לאחור עם בורג ונוחת בצורה מושלמת בתחתונים שלי (ציון 9.7).
אני מבין שאני צריך לצאת מזה, ומתחיל לחבוט בראש שלי בכל הכוח.
כשאני מתעשת, אני מגלה שכל המשפחה מסתכלת עלי. "הייתה לי
צמרמורת", אני אומר, וכולם חוזרים לדבר על מה שלא דיברו.
אני מחליט שאני חייב לבדוק מה קורה פה. אני מבקש רשות לאכול
בחדר בתואנה שאני רוצה להיות קצת לבד. אישור מתקבל, ואני טס
לחדר שלי. אני מניח את הצלחת על השולחן ואומר: "אוקיי, מה אני
צריך לעשות כדי שתשתוק?" ומיד מגיעה תשובה: "החברים שלי
בקיבוץ בצרה! הברזל שממנו עשוי המתקן שתייה שלנו חלוד, ובעוד 3
ימים תהיה בו כזו הצטברות חלודה, שתרנגולות שישתו ממנו ימותו
מהרעלת חלודה!". זה נשמע לי לא אמין. אני שואל: "לא ישחטו שם
את כולם בכל מקרה? הרי מכינים מכם אוכל." והשניצל עונה: "לא,
כי עופות שמתו מהרעלת חלודה הם לא אכילים, אז סתם ישחטו אותם,
וכשיגלו ממה הם מתו, פשוט יזרקו אותם לפח ואז להרבה ילדים לא
יהיה מה לאכול לארוחת צהריים! אתה יודע שיש ילדים בקזאחסטאן
שאפילו שניצל סויה אין להם??". זה כבר באמת מוגזם. איך אפשר
לעבור בשתיקה על דבר כזה? אני אומר לו: "בסדר! אני אעזור לך,
אבל איך אני אדע את הדרך?" - "אני אוביל אותך לשם, שים אותי
בכיס שלך". מי שלא סחב שניצל בכיס שלו, לא יודע כמה זה מרגיש
מוזר, אבל מריח מצוין. אני אומר להורים שלי שאני הולך לטייל
ויוצא מהבית. אני שואל אותו: "אוקיי, דבר ראשון, איזה קיבוץ
זה?" - "קיבוץ שיבולת שועל" עונה השניצל. "מה?? איך אני אמור
להגיע עכשיו עד שיבולת שועל? אין אוטובוסים בימי שבת." - "אז
קח מונית." - "אני לא עולה על מוניות, יש לי טראומה מגיל 7."
- "יו, זה המזל שלי, לפול על אחד שמפחד ממוניות ספיישל." -
"לא רק ספיישל, גם מוניות שירות." - "שיהיה! אני אצטרך להשתמש
בכוחות המיוחדים שלי". רק אומר את זה ופתאום מופיעה מולי
תרנגולת ענקית זוהרת. "קדימה, לעלות!" מצווה השניצל. אני
עולה, והתרנגולת מתחילה לעוף, לא גבוה במיוחד, אבל מהר מאוד.
זה מאוד נוח על הגב שלה, ואני מחליט שכשאני חוזר, אני משיג
לעצמי אחת כזאת, יחסוך לי לנסוע באוטובוסים.
אנחנו מגיעים לפתח של הלול בקיבוץ שיבולת שועל, והתרנגולת
הקסומה נעלמת. אני מוציא אותו מהכיס ושואל: "מה עכשיו,
שניצל?". הוא עונה: "עכשיו לך תביא את הסקוטשברייט מהכיור שם.
ואני מבקש, תקרא לי אלכס, שניצל נשמע רשמי מדי". בלי לשאול
שאלות אני מביא את הסקוטש. "מה עכשיו?" אני שואל. "עכשיו
תיכנס ללול. אתה רואה את המיכל הגדול מברזל שיוצאים ממנו הרבה
צינורות? זה המיכל מים שלנו. תסתכל פנימה. רואה את כל החלודה?
יופי. תתחיל לקרצף!".
זו עבודה קשה, לקרצף חלודה, ואני כבר מתחיל להתגעגע לתורנויות
מטבח שאני כ"כ שונא. כעבור שעתיים וחצי המתקן מצוחצח ומבריק.
"כל הכבוד!", מתלהב אלכס, "מיכל המים הזה בטוח למשך עוד 20
דורות, עבודה טובה!".
אנחנו יוצאים מהלול ומולנו מופיעה התרנגולת הקסומה. אנחנו
מגיעים הביתה, אני אומר להורים שלי שלום ומסתגר בחדר. "נו,"
אני שואל אותו, "עכשיו אתה מרוצה?". "מאוד מרוצה, תודה",
עונה השניצל. אני שולף סכין ומזלג ואומר: "יופי, אז עכשיו שתוק
ואל תזוז!".