-אני-

 "תלוי" מזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי את החבל. מאז,
הוא נכרך יותר מפעם אחת סביב צווארי.
לומר את האמת, הפעם הראשונה הייתה בדקה הראשונה לחיי,
בנשימה או במחנק הראשון לבואי. הרופא הוא שהזדרז ומנע ביד
מיומנה את עזיבתי.
אני יושב היום ומדמיין לעצמי את אותם רגעים גורליים, רגעים
שהנה אתה פורץ החוצה, עובר מנוחות מימית לצריבה נוראה
של חמצן שחורך את העור, ודום... אין יוצא ואין בה. "התאפקת
עד כה תשעה חודשים אז תחזיק מעמד עוד שניה או שתיים,
עד שהרופא יועיל בטובו ולשם מקצועיותו ויתיר אותך
מחבל תבורך, חבל תלייתך".
אולי זה סיפור חיי וכבר בפתיחתם סומנו דרכי בכמה וכמה
תצורות שהולכות וחוזרות ומובילות אותי, קובעות את התייחסותי,
את דרכיי, את מהותי, את היותי אני. אפשר שהצורך הבסיסי כל-כך
שטבוע בי, שסומן בי עוד בתחילה, הוא שמוביל אותי.
מהו הצורך המסתורי הזה?
בואו נתאר לעצמנו עיר מוקפת חומה גבוהה אולי עשרים מטרים
גובהה. החומה בנויה מאבנים מסותתות, משקל האחת כמה טונות
וגודלן בלבד מרתיע אימפריות מלנסות ולכבוש את העיר.
נמשיך ונעקוב אחר השער כעומדים מחוץ לעיר. בתוך החומה
מסותת פתח ענק בדייקנות וסובלנות של אמן, מבטנו נישא גבוה
לעבר השער שעומד במחצית דרכו מטה. השער העצום בנוי סורגים,
עובי האחד כרוחבו של אדם ממוצא, כשקצותיו חידודים חידודים.
תנועת הסגירה של שער הברזל היא מלמעלה למטה בתנועה אנכית,
תנועה שנשלטת ע"י חבל מקשר בין השער לגלגל מניע.
אני עומד במרחק סביר מהשער לבוש בגדים קלים, נוחים לתנועה,
שלא יפריעו לי במשחק חיי. קשת דרוכה ומכוונת בידיי כשחץ בעל
ראש פלדה, מעובד ביד חרש, מוכן לעשות את דרכו ביעילות
ובדייקנות לעבר החבל, אותו החבל שמחזיק את שער הברזל.
הדבר האחרון שאעשה הוא לעבור לתומי ולהנאתי דרך שער הברזל
הפתוח לרווחה.
מה יותר מעניין מלדאוג לעצמך לשעשוע, אני שואל, ובזכות ההבנה
הפשוטה הזאת אני מרפה את ידי הימנית האוחזת במייתר ונותן לצליל
המדויק והעתיק הזה להתנגן פעם נוספת לאוויר העולם. החץ עושה את
דרכו לעבר החבל האוחז ואני עושה את דרכי לעבר הפתח שבעוד שניות
מעטות ייסגר. שנינו רצים, אני והחץ בצוותא, הוא עושה את תפקידו
אליו נשלח, נורה, ואני עושה את תפקידי אליו נשלחתי, נולדתי.
החץ יגיע בודאות למטרתו יפלח את החבל המסורג וישלח את השער
לחופשי בתנועה הטבעית- תנועת המחיצה והחיתוך.
במחצית דרכי, בעודי נע במהירות כמעט בלתי אפשרית, אני מקבל
נתונים חדשים בהם נאמר שהשער החל עושה את דרכו מטה ומיד מתבצע
חישוב מהיר על מידת הנזק אשר תיגרם. לעצור לא עוצרים, להאט לא
מאיטים, לקוות אולי קצת מקווים מה שכן בטוח שנהנים, נגיע, לא
נגיע- בטוח יהיה טוב. (לא רציתי להוסיף את המילה "מאמינים"
מכיוון שההקשרים שלה גורמים לי בחילה או חוסר אמונה).
אז מה הוא הצורך הזה אתם שואלים?
האם יתכן שזוהי הסכנה הפשוטה?
יתכן!
אז מה הבעיה-
בזינוק בלי שהייה
מתגלגל מתחת לשנייה
בה עובר השער
מפתיחהלסגירה
מרווח בר מימוש
לחבטה חסרת רוח.

לעיתים כשהתזמון אינו מדויק דש הבגד נקרע, לא יותר לא פחות.
הצורך לעניין ולהתעניין כול עוד אפשר, ללא הצורך בעזרה, הוא
שמוביל. הדרך כה קלה, מתי ולאן לא נדע, גם לא בסופה.