בפעם הראשונה, הוא אמר שהוא אוהב, והיא הרגישה שהיא נחנקת.
בפעם הראשונה, הוא אמר לה שהוא יעטוף אותה בכל האהבה שיש לו
לתת, והיא ידעה שהיא חייבת לברוח. אבל לא היה לאן. אף אחד אחר
לא יכול היה לאהוב אותה ככה, באותו כוח עיקש, כפייתי, חסר
פשרות. בפעם הראשונה הוא לא דאג לעצמו בכלל. הוא רק רצה שיהיה
לה טוב, וכשהגוף שלה הגיב בהנאה על הניסיונות המיומנים שלו,
היא רצתה לצרוח. כשהוא הוציא ממנה, בכפייה ממש, גמירה, ועוד
אחת, ועוד, ועוד, עד שהיא לא יכלה יותר, היא ראתה איך הדלת של
הכלוב נסגרת. בפעם הראשונה הוא אמר שהיא לא כותבת ממש יפה,
שמשהו פגום, חסר רגש בכתיבה שלה, והיא, פחדנית כמו ארנבון,
תחבה מהר את האף חזרה למאורה, כי במאורה היה הכל, היה חם,
ונעים, ומרופד, והיה אותו, שרק רצה שיהיה לה טוב.
בפעם השנייה, הוא אמר לה שהעבודה שלה מחורבנת, אבל שתשמור
עליה, כי כנראה אין לה כישורים כדי למצוא עבודה טובה יותר,
והיא ניסתה לצייץ, אבל הוא הזכיר לה, שהתואר שלה טוב לתחת, ומה
שהיא טובה בו, חסר תועלת. ואז הוא שוב אמר שהוא אוהב כל כך,
ועשה לגוף שלה טוב. אחרי זה, היא קמה לעשות פיפי, ולמרות שהוא
אהב שהיא משאירה את הדלת פתוחה, היא סגרה אותה. במראה היא ראתה
את הגוף ההוא, הגוף שהוא אומר שנועד לאהבה. "כן...את קצת מלאה
חמודה שלי, לא ממש תזיק לך דיאטה, אבל אני אוהב אותך איך שאת"
והיא ניסתה להבין למה לא טוב לה פה, ולא הצליחה. כשהיא יצאה,
הוא היה ער, עצוב כי היא לא מרגישה  מספיק בנוח אתו כדי לעשות
פיפי בדלת פתוחה, וכשהיא ניסתה להצטדק, שלא נוח לה ככה, הוא
כעס שהיא לא סומכת עליו, שהיא לא יכולה לתת את כל כולה ,
כמוהו. והיא לא רצתה להכעיס אותו, כי אף אחד לא אהב אותה ככה,
ומי יאהב אותה בכלל, כי היא שמנמנה, וכותבת לא משהו, ולא יודעת
לתת את עצמה ומעצמה עד הסוף. אז היא הבטיחה שהיא לא תסגור את
הדלת יותר, וברקע היא שמעה איך מישהי שהייתה פעם היא, הולכת
לאיבוד.
והיא ידעה, היא ידעה, שכשהוא יגמור לאהוב אותה, לא יישאר ממנה
כלום, והיא ידעה, שבכל פעם שהוא עושה לגוף שלה טוב, הוא שולט
בה יותר, והיא לא רצתה את זה, אבל הוא היה זונה מיומנת, והוא
ידע בדיוק איפה ואיך לגעת , כדי שהיא תרצה עוד.
והוא היה זה שאוהב וסובל, והיא הייתה זו שניצלה אותו רק בשביל
סקס. הוא היה זה שיודע לתת מעצמו, והיא הכלבה הקרירה, שלא
יודעת בכלל איך מרגישים. הוא קרא אותה כל הזמן, והתלונן שהיא
לא עושה את אותו הדבר, והיא כל הזמן ניסתה לשמח אותו, כי החיים
חרבנו עליו מספיק.
הוא היה סבלני כל כך, קודם הוא הכריח אותה ליהנות, ואחר כך,
היא הייתה חייבת. וכשהוא הרביץ לה בפעם הראשונה, היא ידעה שזה
מגיע לה.