הוא היה יושב בבית קפה עם כל המי ומי. עם סופרים אנשי רוח
ומשוררים, שדיברו על דברים ברומו של עולם בפילוסופיה,
היסטוריה, ספרות וגם פוליטיקה לפעמים. והוא ידע, לא בגלל גאווה
סרת טעם, אלא פשוט מפני שזו הייתה עובדה. הוא ידע, שהוא טוב
מהם. אפילו רק בסך הידיעות שרכש במשך השנים. והם צחקו והתפעלו
לעיתים מאנקדוטה אחת או אחרת מיני רבות שאסף בדרך חייו
הפתלתלה. והם חייכו והנהנו בראשיהם ואולי אף חשבו שהוא חכם או
מעניין, אבל קצת מוזר, בוהמי.
ואחרי שכולם הלכו, היה משאיר את הטיפ הנדיב ביותר ומחייך. הם
לא ידעו, לא עלה בדעתם אפילו לחשוב לרגע , מה קורה איתו. הם לא
טרחו לשער שהוא מגיע לבית ריק שרהיטיו ספוגים משקעים של חצי
מאה של אפר סיגריות מצחין. אל בית שיד אישה מעולם לא הורגשה
בו. לא, אישה מעולם לא הייתה לו. פעם... הייתה... בחורה. מעטים
יודעים שהם כמעט אפילו התחתנו. אבל היא נסעה ולא חזרה, התחתנה
ונשארה שם, בבית בארה"ב. ואף אחד לא יודע שכל לילה הוא יושב
מול המסך המרצד ומתקן שורה ומשנה ניסוח כדי שהמשפטים יהיו
מושלמים. והוא יודע, ולא בגלל יהירות משוללת בסיס, אלא בגלל
שזה פשוט נכון. הוא יודע שבאותו רגע שיסיים זו תהיה יצירת
מופת. רק מעוצמת ההשקעה שהכניס לתוכה, השעות הרבות שישב כדי
לתקן כל פסיק כל ביטוי לשכלל עד שלמות. והוא עייף ונישמתו
סחוטה והוא מביא את יציר כפיו, את ילדו, את חייו, למזבח
העורכים. אבל מי מעוניין היום ביצירות מופת. היום כבר אין
ביקוש לכאלה דברים. זה לא מכניס כסף.
ונפשו נירמסת בפעם המאה, וקורבנו לא מתקבל. הוא היה נזכר
בנעוריו, אז היה כוכב עולה, כולם ניבאו לו גדולות. חבריו, בספר
המחזור, כתבו שהוא יגיע רחוק. מחנכיו צפו לו עתיד מזהיר.
המלצות שקיבל היו מאנשים שהיום מוזכרים באנציקלופדיות, אבל שמו
נשכח.
ומה נשאר ממנו עתה? דירה בקומה השלוש עשרה, מחניקה, מלוכלכת,
עמוסה לעייפה בספרים, שנותרו יתומים ובערימות של דפים. ביניהם
שלוש פרקים - יצירת המופת אפילו לא הסתיימה. וחלקת קבר ומציבה
ועליה משפט מחוק ובסופו נקודה.