אני לא בדיוק מצליחה להזכר מתי היה הרגע שבו התעוררתי מן החלום
המתוק כל כך.
מתוק בצורה סמיכה שמקשה עלי להבחין בפרטים המדויקים בתוך
התרכיז האדום הזה,מן הנקודה שאני נמצאת בה כרגע...
אפילו מן הטעם המתוק שהיה לי,נשארה רק חווית הטעימה,ואילו את
הטעם עצמו-כמעט ואינני זוכרת.
אני זוכרת את מה שקדם לו.
את מכלול הדברים שהביאו אותי למצב שבו כל כך רציתי לחלום.
את הצורך העז שהיה לי במשהו סמיך ומתוק שימלא את החללים
הקרים.
אני זוכרת את החיפושים הנואשים אחרי חלום שחיפש מישהו שיחלום
אותו.
אני זוכרת שכאשר מצאתי אותו,היה לי קשה למדי להכיר בו בתור
חלום.
כי כשאתה כבר חולם-זה רק טבעי להרשות לעצמך לצפות למשהו פנטסטי
לגמרי,משהו שבמציאות אולי לא היית יכול להשיג,משהו יפה
מדי,נפלא מדי,או כל דבר אחר שיצדיק את עצם קיומו כחלום.
אבל דווקא החלום שאני חלמתי קורץ מחומרים מציאותיים לחלוטין.
לא יפה מדי,לא חכם מדי,לא מתוק מדי ובלי שום אבקת כוכבים שנשרה
ממנו........
וכן-הוא אפילו לא ממש אהב!
אז איך זה לעזאזל שלפתע פתאום מצאתי את עצמי שקועה כולי בחלום
הזה-בלי שום יכולת להתעורר?
כמו אדם שלא ישן מספיק בלילה,וכשמגיעה שעת ההשכמה בבוקר,הוא
מתעורר למספר שניות,ובוחר לעצום את העיניים בחזרה ולשוב ולחלום
עוד קצת.
זה קורה לכולם.
אפילו כשאתה יודע שאתה חייב לקום.
אפילו כשהחלום לא ממש מתוק,אולי אפילו מעט עצוב או מפחיד.
ואף על פי כן-בשברירי השניות הללו של ההתעוררות
הראשונית,העייפות עדיין מכתיבה את הרצון,ואתה פשוט נסחב בחזרה
אל החלום.
וזה המצב שלי.
שברירי השניות של ההתעוררות הראשונית הפכו לדקות,שנמשכו לשעות
ולימים,אבל עדיין-יש עייפות ענקית שרובצת מעל הכל ,משתלטת על
הרצון,וגורמת לי שוב לרצות,כל כך לרצות לחזור אל החלום,שאפילו
כמעט ואיניני זוכרת.
אני עייפה.
ואתה חלום עצוב.
רוצה כבר להתעורר לגמרי.
מתי כבר אקום?