היא ישבה וניסתה להבין למה.
למה היא רוצה אותו פה לידה.
היא היתה לבד כבר מזה זמן מה,וגם הוא היה די בודד.
מצחיק.
הוא היה בודד.
בין אשתו והילדים ובית הכנסת והנגינה והכל-הוא היה בודד.
הם הכירו כבר שנים,אבל דיברו לראשונה לא מזמן.
תמיד היו חולפים זה על פני זה ברחוב,מהנהנים זה לזו מתוך נימוס
וכבוד למכרים המשותפים.
אבל הם מעולם לא דיברו.
וזה אפילו לא היה מוזר.
כי הוא היה איש דתי,לא גבוה,לא נמוך,לא יפה,לא מכוער,בשנות
החמישים לחייו.
מין איש כזה שעוברים לידו ברחוב ואומרים לו שלום.
והיא-
היא היתה מוזרה.
בתחילה היא היתה רזה.
רזה מדי.
לא משהו שאתה יכול לשים עליו את האצבע באופן מיידי,אבל באופן
אינסטינקטיבי,יכולת לחוש שמשהו לא כשורה איתה.
לפעמים היא היתה יפה.
לפעמים לא.
היא היתה בשנות העשרים לחייה.
לבושה מוזר.
לא מוזנחת,אבל גם לא רגילה.
הוא לא ידע שהיא היתה מכורה לסמים,ובשנים האלו נגמלה.
ואז ערב אחד,הם נפגשו בחפלה.
היא כבר הבריאה ונראתה מלאת חיים.
הוא הציע לקחת אותה הביתה,והיא לא חשבה על שום סיבה שהיתה
אמורה לגרום לה לסרב,אז היא הסכימה.
שניהם שתו,והרבה.
והם נסעו.
בדרך הוא אמר לה שהוא חושב שהוא מצא חן בעיניה.
והיא לא בדיוק הבינה מאיפה צץ לו הרעיון הזה באותו רגע.
כלומר,היא ידעה על איזה מבטים הוא דיבר כשאמר שהעיניים שלה
דיברו אליו.
אבל היא היתה משוכנעת שהוא טועה,שהיא רק הסתכלה איך הוא מנגן.
כי  הוא ניגן נפלא.
האצבעות שלו ליטפו את הגיטרה כאילו ריחפו מעליה,נוגעות לא
נוגעות,במין אדישות אוהבת.
וכשהוא ניגן היא היתה מהופנטת.
לא יכלה להסיר את עיניה מן הגיטרה,כמנסה לפענח את מהות
הקסם,כדי שתוכל לבצע אותו בעצמה ביום מן הימים.
ואז ביום שהוא אמר לה את זה היא היתה המומה.
בשבילה הוא היה האיש הדתי הנשוי שהיא הכירה,וזה זיעזע אותה.
אולי גם העובדה שמעולם לא חשדה שהוא מביט בה באופן כזה תרמה
להלם הרגעי.
הוא המשיך לדבר על נושאים אחרים ,והיא רק מלמלה בין לבין שאלות
לגבי אשתו,מנסה לעמוד על מהות הקשר ביניהם.
וכשהם הגיעו לפתח ביתה כעבור זמן מה,הם פגשו את המכרים
המשותפים,ונפרדו בנימוס,מבלי להזכיר את אותה השיחה.
ועברו להם מספר שבועות בלי שדיברו.
היא לא ידעה מה הוא חשב על אותו ערב,אבל המחשבות לא הפסיקו
לנקר במוחה.
והיא לא בדיוק ידעה מתי,אבל בשלב כלשהו היא ממש רצתה לדבר
איתו.
והיא התקשרה.
והם דיברו שעות.
הם דיברו עליו בעיקר.
היא היתה חייבת להבין את הבדידות שהוא היה שרוי בה בתוך
הנישואים שלו.
והוא כנראה היה חייב לדבר עם מישהו.
זה נשפך ממנו והיא בלעה את זה בצמא.
אולי כי היה לה טוב לחשוב קצת על צרות של מישהו אחר,
ואולי כי היא חיפשה הצדקה.
הצדקה למה שהסתבר שהיא התחילה להרגיש אליו.
ולמחרת הם שוב דיברו.
היא כבר התחילה להכיר אותו.
הוא היה איש עצוב.
התחתן בגיל 50,בעיקר מאילוצי זמן וגיל וכנראה גם פחד להזדקן
לבד.
האשה שלו,שגם אותה היא הכירה לא היתה אישה רעה בסך הכל.
הם פשוט לא הצליחו ליצור להם שפה משותפת.
הוא בשלו והיא בשלה.
כשהכירו היא היתה אישה חילונית.
כנישאו לאחר 7 שנות חברות,היא חזרה בתשובה,בגלל הרצון שלו לגדל
את ילדיו באורח חיים דתי.
ושניהם היו בודדים מאוד.
בתחילה היא ידעה רק על הבדידות שלו.
אבל צחוק הגורל הפגיש אותה גם עם אישתו,והיא פתחה את ליבה
בפניה וסיפרה לה על הכמיהה לסיים את הנישואין האלו.
ואז היא כבר לא שפטה אותו .
היא הבינה שכנראה זה באמת נגמר בינו לבין אשתו.
והם המשיכו לדבר.
בית הכנסת שהוא התפלל בו היה בדיוק מול ביתה.
והמכרים המשותפים היו ההורים המאמצים שלה בשכונה שבה גרה,הרחק
מעיר הולדתה,שגרו ממש בצמוד אליה.
כמובן שאף אחד לא ידע על הקשר ביניהם,אבל הם היו מתראים מספר
פעמים ביום.
כשהוא הלך לבית הכנסת,או כאשר נפגשו אצל אותם מכרים משותפים.
הסוד היה מתוק אבל כואב.
לאט לאט היא מצאה את עצמה חושבת עליו יותר ויותר,סופרת את
הרגעים עד שיעבור ליד ביתה,עד שיפגשו אצל ההורים המאמצים.
והיא רצתה לגעת בו.
כל כך רצתה לגעת בו.
היתה מוצאת את עצמה מלטפת אותו בעיניה כישבו יחדיו-אף פעם לא
לבד.
היא ליטפה בעיניה את הידיים שלו,ודמיינה את המגע שלהן.
העיניים שלה לא יכלו להרפות מהשפתיים שלו שנראו רכות כל כך.
היא חלמה שעות על הטעם שלהן,כשהיא נוגסת בהן ברכות בראשה.
היא רצתה להיות איתו לבד,ובעצם גם יכלה-אבל עצרה את עצמה.
היא רצתה לשכב איתו,וכל כך התביישה ברצון הזה.
כשהיו נכנסים חגים או שבתות היא היתה סופרת את השעות עד לצאת
החג,כדי לשמוע את הקול המתוק שלו.
ומשהו בתוכה ידע שהיא מסתבכת.
שהרבה בכי וכאב יהיו כרוכים בסיפור הזה.
במקרה הטוב,יהיו אלו בכי וכאב שלה עם עצמה,על האובדן שלו,או אם
לא יהיה אובדן רשמי שכזה,אז על החיסרון שלו.
ובמקרה הרע,יהיו אלו גם בכי וכאב של המשפחה שלו על האובדן
שלו,ושלה על האובדן של ההורים המאמצים.
והיא ידעה שכל האפשרויות גרועות.
היא הלכה לפסיכולוג שלה כבר מספר פעמים מאז שכל הסיפור החל,אבל
לא מצאה בה את האומץ-תהה הבחירה במילה הזו מגוחכת ככל שתהיה
כאשר מדובר באדם שתמיד היה שם כדי לעזור,אבל עדיין-לא מצאה את
האומץ לספר.
היתה לה בעיה עם דברים שלא יכלה להסביר לעצמה,ולכן גם לא
לאחרים.
וכשהפסיכולוג שלה אמר כי נדמה לו שיש משהו בעייתי בגישה שלה
למערכות יחסים,בקריטריונים למשיכה,בתפיסה של זוגיות,היא ישבה
ערב אחד ,וניסתה להבין את הכל.
היא אפילו כתבה סיפורים על עצמה בגוף שלישי,בתקווה שאולי
הריחוק המעושה,ההתנתקות שלה מעצמה על גבי השורות,תעזור לה
לראות את הדברים באופן צלול יותר.
אבל זה לא במיוחד עזר.
והיא מצאה את עצמה עדיין יושבת וחושבת למה........
למה היא כל כך רוצה אותו פה לידה עכשיו?
או יותר נכון-האם באמת היא אותו היא רוצה לידה עכשיו,או שמא
היא פשוט רוצה מישהו לידה עכשיו?
ואם זה לא הוא-איך משהו לא מוכר יכול להיות כל כך חסר?
וכשעלתה במוחה האפשרות שאולי זו פשוט בדידות היא היתה נראית לה
רחוקה מכל הגיון.
אולי מפני שרק המחשבה על הפנים שלו,על הריח שלו,על הקרבה
שלו,גרמה לה לגל של תחושות חזקות,
ואולי פשוט מפני שהמילה בדידות נראתה מאיימת כל כך.
ועלתה לה בראש גם התאוריה של שחזור אסונות.
והיא חשבה על האהבה האחרונה שלה-זה שהתחתן עם אחרת ,זה שהיה של
אחרת מהרגע הראשון,
והיא ניסתה להבין האם באמת היא מנסה לחזור לאותו מקום שבו היא
פגשה אהבה בפעם האחרונה,אולי מתוך כמיהה להרגיש כך שוב,ואולי
מתוך רצון לנצח את הכאב שנותר מאותו סיפור...
וחוסר היכולת המשווע הזה להבין את עצמה רק גרם לה לגלים של
רחמים עצמיים,ותו לא.
היא עדיין היתה באותה נקודה שבה היא רצתה אותו כל כך
לידה,וכאבה את החיסרון שלו.
את החיסרון שלו,ואת הידיעה שקרמה לה עור וגידים בזמן כתיבת
שורות אלו,הידיעה החדה והכואבת שאין לה ברירה אלא לסיים את
העניין ובהקדם האפשרי.
ומוזר שמה שהציק לה ברגע הזה היה שהיא לעולם לא תדע את הטעם של
השפתיים שלו.
זה והפחד שהיא תישאר עם תחושת הגעגוע,רק שלא תוכל לשייך אותה
לשם מסויים.
מוזר.