הם ישבו שם ביחד ,בין כל האנשים,בפאב התל-אביבי האפלולי.
בין משקאות,לצלילי מיתרים,לשירה ,למבטים,לאנשים,לאש שבערה
בהם.........
בשולחן הם היו ארבעה,וזה היה לה מוזר.
כי הזוג השני שישב איתם,היו נגן המנדולינה הזקן-זה שהיה כמו
אב,זה שבזכותו הצלילים של הכלי המדהים הזה הציפו את עורקיה,וזה
שהיה גם המורה שלו-זה שגרם לו להתחיל לנגן 35 שנה קודם לכן.
וישבה שם גם אישתו של נגן המנדולינה-שהיתה חברתה הטובה.
אז הגיחוך שבדבר בעיניה היה,כי מי שהביט בהם מן הצד ,הניח מן
הסתם כי הם שני זוגות.
אמנם הוא היה בן 55,דתי,לא איש יפה במיוחד,והיא היתה בת
24,בחורה נאה למדי ושופעת חיים,אך למרות זאת,עקב העובדה כי
ההרכה הזה היה ההרכב הקבוע בו הגיעו לבר פעם בשבוע בשעות הלילה
המאוחרות כדי להופיעיכל בקלות לתת לסובבים את הרושם כי כך
המצב.
אבל בתוך גבולות השולחן המצומצם שלהם,בו ישבו הם,עם הגיטרה
הנפלאה והמנדולינה הקסומה,והן לידן,הדינמיקה היתה שונה
לחלוטין.
כי הוא היה נשוי.
והם הכירו את אישתו ואת ילדיו.
ואסור היה.......
כל כך אסור.........
אסור עד כאב -שידעו את אהבתם זה לזו.
ולכן הם היו צריכים לנהוג בצורה,שלפחות מבחינתה היתה גובלת
בבלתי אפשרי.
כי העיניים שלה,שניסו להפסיק ללטף אותו במבט עורג,שניסו להפסיק
לנסות לצוד את עיניו לשניות ספורות בהן היתה שולחת אליו את האש
שבערה בקרבה,נצצו בצורה מסגירה מבלי שמצאה בה את היכולת להסוות
זאת.
והברך שלו שנגעה בשלה מתחת לשולחן,בדרך מדהימה בה נקודה אחת של
מגע בין גוף לגוף צמררה את כולה,
מילאה אותה בגלים של תחושות שלא ידעה לקרוא להן בשם, וגרמה לה
לא לרצות לזוז ולו מילימטר אחד,כדי לא להתנתק מנקודת המגע
הממגנטת הזאת.
וכשניגנו שיר אהבה ביחד,הוא על המנדולינה והוא על הגיטרה,והזמר
שר אי שם ברקע משפטי אהבה קסומים שתמיד גרמו ללחלוחית
בעיניה,הוא היה מגניב לה מבט אוהב,וכמו משתדל במיוחד לנגן את
האהבה שנאמרה במקצתה במילים,ורובה בצלילים שאצבעותיו הפליאו
להפיק מן הגיטרה,ובחום והרוח שזרמו מעיניו ברגעים אלו ישירות
אליה.
וברגעים האלו,לא היה דבר שרצתה יותר מאשר להיות הגיטרה
שלו......
מונחת על ברכיו,חבוקה בין ידיו, והאצבעות הנפלאות שלו מטיילות
עליה בקלילות נחושה,כמו כלל לא אוחזות בה,אך בו זמנית שולטות
בה לחלוטין.
והיה לו מבט כזה כשניגן,שהטריף אותה.
מין מבט מרוכז,עם ניצוץ ממזרי ,והדרך שבה עיניו היו נסגרות
לכדי חריץ צר ,משוות לו מבט של חיה משחרת לטרף,גורמות ללב שלה
לפעום בקצב מטורף.
היא אהבה אותו.
והאיסור המוחלט שגזרה המציאות על האהבה הזאת הכאיב לה מאוד.
כי היא רצתה אותו קרוב כל הזמן.
היא רצתה אותו לידה בלילה,מתחת לפוך לפני שנרדמה.
היא רצתה אותו לידה כל בוקר כשפקחה את עיניה,ופניו היו הדבר
הראשון שעלה במוחה.
היא רצתה אותו צמוד אליה כשניגן.רצתה שיותר לה ללטף את
ברכו,לנשק את הצוואר שלו,רצתה להיות יכולה להביט בעיניו ככל
שחפצה נפשה,בלי שתהיה חייבת להסיט את המבט כל פרק זמן קצוב,לבל
תעורר חשד.
לצלול לתוך המבט הזה שהרעיד את ליבה.
כשהיו מגיעות השעות הקטנות של הלילה,ואנשים החלו עוזבים את
המקום זוגות זוגות,היתה מתעוררת בה שמחה מהולה בעצב.
היא שמחה,כי כאשר חלפו ההמולה והצפיפות של החגיגה,היא נשארה עם
קצת שקט ,אולי משהו שיכל להזכיר אינטימיות איתו,אבל היא גם
היתה עצובה מאוד.
העצב הזה נזרע כאשר ליוותה את אותם הזוגות יוצאים מן המקום
חבוקים,והמשיכה איתם בדמיונה אל מכוניתם,אל הנסיעה ברחובות עם
האורות הבוהקים של הלילה התל-אביבי,אל פתח ביתם ,אל חדר
השינה,אל המיטה המשותפת.....
והוא נבט עם המחשבה שהנה נגמר הלילה ,והם הולכים איש איש
לביתו.
הוא הולך לישון איתה ועם הילדים והיא הולכת לישון לבד בבית
הריק,במיטה הרחבה מדי,זאת שמשאירה יותר מדי מקום למחשבות
עליו,לגעגועים אליו,לעצב.
העצב המשיך והתפתח למימדי ענק ברגעים האחרונים לפני שירד
לביתו,בדקות האחרונות שהיו להם לבלוע אחד את השני במבטים,להיות
קרובים,למרות שהקרבה העצורה הזאת הסבה לה כאב עצום,והיא הניחה
שבאופן מסויים גם לו,אבל עדיין היתה הטובה בין האפשרויות שעמדו
בפניהם,היו עצובוצ מאוד,ומלוות תמיד במאמץ עילאי לעצור את
הדמעות שאיימו לפרוץ בכל רגע.
ואז השלום האחרון,ודלת המכונית היתה נטרקת,והיא היתה מלווה את
הגב המתרחק שלו במבט מזוגג,עד שהיה נבלע עם הגיטרה שלו בפתח
הבנין בו גר.
וזהו.
בזמן הזה היה מגיע הרגע בו הרגישה כמו בלון אויר ענקי שמישהו
רוקן ממנו את האוויר בפתאומיות פושעת.
וברגע ההוא נדמה היה כי כל העולם עבר להילוך איטי ,ואז
נעצר-כמו תמונת סטילס גרועה מאיזה סרט וידאו,או יותר נכון כמו
מצלמה שסרט הצילום בה הסתבך,והיא משמיעה חריקות לשניה או שתיים
ואז נעצרת-החיוך,הצבעים ,הריחות,הצלילים,ואפילו ליבה כמו האט
את קצב פעימותיו בצורה מסוכנת.
כמו הרגע שבו חולפת השפעתו של סם משובח.............
והיא נסעה איתם הביתה בשתיקה.
ובנאמנות אין קץ,נכנסה למיטתה בלאות,ושילמה את מכסת דמעותיה
לאותו יום,ביודעה שעוד ימים רבים דומים לפניה.
היאוש פשט בה לאט לאט.
כרסם בליבה ,בגופה ,בנפשה.
והיא השלימה איתו.