[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופק סוער
/
עוד חלום שהתנפץ

הם קבעו פגישה לערב.
אחרי זמן רב ,ליתר דיוק מספר חודשים במהלכם היא נקרעה בתוך
עצמה,מתחבטת בסוגיות מוסריות אלו ואחרות,בניסיונות לפענח את
רגשותיה,לאבחן בדיוק המרבי את רצונותיה.
חודשים שבמהלכם הביע לא פעם את תשוקתו לפגוש אותה ביחידות,לממש
ולו מעט מן התשוקה הכמעט סגפנית שבערה ביניהם.
האמת הייתה שהיו בה לא מעט לבטים בנוגע לצעד המעשי של ללכת
ולפגוש אותו.
וללבטים התווספו גם לא מעט פחדים.
כי היא אהבה אותו מאוד,בצורה שידעה שעלולה לפגוע בה.
זאת לא הייתה אהבה מסוג האהבות המבוקרות והניתנות לשליטה שאיתן
הסתדרה במיומנות רבה.
זאת הייתה אהבה ראשונית ,בוערת.
משהו בה הזכיר לה את ילדותה,שבדרך כלל נראתה לה רחוקה לאין
שיעור ,מחמת התהפוכות והאירועים הרבים שהתרחשו בחייה במהלך
השנים.
וניחוח הילדות המשכר הזה,היה מרגש וקוסם מחד גיסא,וגרם לה לחוש
דברים שכבר חשבה שלא תזכה לחוש מעולם,אך גם היה מעורר אימה
מאידך,כיוון שידעה שאל מול אהבה כזאת היא חסרת אונים,וזכרה
היטב כיצד הפעם האחרונה בה חשה כך כלפי מישהו,עלתה לה ב-10
שנים יקרות מהחיים שלה,ובצלקות כואבות שמן הסתם לא יגלידו
לעולם.
והמכלול הזה,של רגשות,מחשבות,ופחדים,גרם לכך שרק אחרי קרוב ל-3
חודשים בהם היו בקשר יום-יומי הדוק,היא הסכימה להיפגש.
אז הם קבעו-שבועיים מראש.
כן-שבועיים!
ולמרות שזה עשוי להישמע מוגזם ומגוחך-השבועיים האלו לא הספיקו
לה.
מצד אחד.
ומצד שני הם התמשכו כאילו היו נצח נצחים.
ונדמה היה כי הזמן בשבועיים האלו עמד מלכת,וכי רגע הפגישה לא
יגיע לעולם.
ונדמה היה כאילו יש לה מליון סידורים והכנות להספיק לבצע לפני
כן.
והיא התרגשה כאילו עמדה זו להיות הפעם הראשונה שלה.
והיום הגיע.
כמובן שבלילה שלפני היא לא עצמה עין.
וכשהגיע הבוקר היא הייתה מותשת מחוסר השינה,ומהמחשבות,ומיליוני
פרפרים התעופפו להם בבטנה בקצב מטורף.
והיא לא ידעה כיצד תצליח להעביר את כל אותו היום בעבודה,כיוון
שלחלוטין לא הייתה מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר מלבדו.
והיא הייתה לחוצה כמו שכבר זמן רב לא הייתה לחוצה.
היא לא הפסיקה להריץ תמונות בדמיונה,של הרגע שבו תיכנס
לדירה,הוא יסגור את הדלת מאחוריה ,יאחז בה ברכות וינשק אותה,על
איך שיפשיט ממנה את הבגדים,יתפשט,על השנייה הראשונה שבה הגוף
הערום והחם שלו ייצמד לשלה ,על איך שיניח את ראשה על
הכרית,יבוא וישכב מעליה,וכמובן -על השנייה הראשונה שבה הוא
יהיה בתוכה....
והיא חשבה על איך שתשכב לידו,ראשה על כתפו ,אחרי שיסיימו.
היא ידעה שברגעים האלו יהיה לה קשה מאוד,כיוון שהמחסום האחרון
שהציבה ביניהם יוסר,והיא ידעה שתחוש יותר קרובה אליו ממה שחשה
עד לאותו הרגע.
והמחשבות המשיכו והפליגו,והיום הזדחל לו בעצלתיים,ולמרבה
פליאתה,בשלב מסוים הוא הסתיים.
והיא ישבה במונית בדרכה הביתה,ומוחה כבר התרוקן ממחשבות
לחלוטין.
היא רק רצתה שיחלפו להן כבר השעות הספורות שנותרו ,ושיגיע כבר
הרגע בו יפגשו,כדי שההתרגשות המבחילה הזאת ,והפחדים,וכל שאר
הדברים שחנקו אותה יעברו.
היא הגיעה לביתה,נכנסה לחדרה,חלצה את נעליה באיטיות,פשטה מעליה
את הבדים,נטלה מגבת,ונכנסה לאמבטיה.
היא התכוונה להתקלח בזריזות,על מנת שיוותר לה זמן למנוחה קלה
שתפיג את העייפות שהצטברה בה עקב הלילה חסר השינה,יום העבודה
הארוך,וההתרגשות שהתישה אותה אף היא.
אך כאשר נכנסה למקלחת,מתמכרת בהנאה לחום המים שליטפו את גופה
שנשען על הקיר,היא אפילו לא הצליחה להזדרז כמו שהתכוונה
לעשות,ובמקום זה פשוט עמדה שם וחשבה עליו.
היא נתנה לעצמה להשתהות עד אשר חשה כי את הזמן למנוחה כבר
הפסידה,וכי אם לא תתחיל להתקלח היא עלולה אף לאחר לו.
והיא לא רצתה לאחר לו-כי היא אהבה אותו ולא רצתה שימתין לה.
היא סיימה את ענייניה באמבטיה,ויצאה לחדר המחומם כשרק מגבת
לגופה.
היא התיישבה על הכיסא שמול המחשב,הציתה את הסיגריה שנטלה
בשפתיה מתוך החפיסה,ונשענה לאחור,נושפת את העשן הסגלגל באיטיות
כלפי מעלה,נותנת לטיפות המים שנטפו משערה ללטף את לחייה,את
צווארה,ולהמשיך בדרכן מטה.
היא חשבה על זה שבתוך פחות משעה כבר יפגשו,והמחשבה על כך גרמה
לליבה לפעום בקצב מטורף.
היא בחרה בקפידה מתוך ארון הבגדים את הג'ינס שידעה שאהב-כחול
כהה מתרחב בתחתית ,שהחמיא לגופה,
אליו התאימה גולף צמוד במבע ירוק חאקי,מגפיים וחגורה שחורים
,ומעיל צמר שאימה קנתה בפאריס בשנות השישים,משובץ בירוק ולבן.
היא סרקה את שיערה,התאפרה,התבשמה,ולבסוף בחנה את עצמה במראה
הגדולה,מנסה לגבש דיעה לגבי התוצאה.
אבל ההתרגשות שכבר החלה לעצבן אותה,גרמה לה פתאום למצוא כל
מיני פגמים קטנים,שגרמו לה לאי שביעות רצון.
וכך-עם פרפרים בבטן,פחדים ,ואהבה בוערת בלב-היא יצאה לדרכה.
בעודה יושבת במונית,היא לא יכלה שלא להתעצב על כך שהנה,אחרי כל
החודשים בהם התאזרה בסבלנות שהייתה כל כך לא אופיינית לה,היא
עומדת בכל זאת להפוך להיות הבגידה שלו-זאת שהוא שוכב איתה ,אבל
חוזר הביתה לישון עם אשתו.וזה כאב לה מאוד כיוון שחשה שסוג כזה
של יחסים היה כל כך בלתי ראוי למה שהרגישה אליו.
כי היא אהבה אותו מאוד ,רצתה להיות איתו,להיות האישה שלו,לחיות
איתו.
ובמקום זה היא מצאה את עצמה נוסעת אליו במונית,לבושה בצורה
חגיגית ,מאופרת ומבושמת,בדרך לשעות ספורות של עונג,בדירה של
אדם זר שלא הכירה,וזה הזכיר לה משהו........משהו שהיה הכי שונה
שרק יכול להיות מלהיות האישה של מישהו........
אבל היא ניסתה לסלק את המחשבות הטורדניות ממוחה,כיוון שידעה
שחיכתה זמן רב לרגע הזה,ולא רצתה להגיע במצב-רוח עכור.ובזמן
שהייתה כולה שקועה במחשבות,שמה לב לפתע כי המונית עצרה,והנהג
מביט בה במבט משתאה,והבינה כי כנראה הגיעו.
היא שילמה לו,וירדה מין המונית,מביטה סביבה על הרחוב הזר לה
לחלוטין.
צמרמורת לא נעימה פשטה בגופה לרגע,והשיבה לה את אותה תחושה
עצובה שחשה רגעים ספורים קודם לכן במונית.
היא התקשרה אליו,והוא כיוון אותה אל הבניין.
היא נכנסה למעלית,ונשמה נשימה עמוקה,כמו מבקשת לבלוע לקרבה את
כל ההיסוסים,הכאבים,הפחדים ,הצער,האכזבה.
בדיוק כשנשפה את כל האוויר החוצה,נפתחה דלת המעלית ,והיא יצאה
וראתה אותו עומד בפתח הדירה.
היא נכנסה,והוא סגר את הדלת אחריה.
משום מה היה לה ברור שברגע הזה הוא אמור להצמיד אותה
אליו,ולנשק אותה....
אבל הוא דווקא הסתובב והלך לכיוון הסלון.
היא קפאה במקומה,ומין תחושה של ילדה קטנה שאיבדה את היד שאחזה
בה במקום הומה אדם תקפה אותה לרגע.
אבל היא התעשתה מיד ,הניחה את התיק על השולחן ,והתקדמה
בעקבותיו.
פתאום הוא הסתובב,נישק אותה,ידיו ריחפו על גופה לרגע,והוא הציע
לה לשבת על הספה.
כמובן שהיא נענתה להצעה והם התיישבו.
הוא התחיל לנשק אותה שוב,תוך שהוא משכיב את גופה בגופו לאחור.
היא התרגשה מהמגע שלו,אבל משום מה המחשבות המשיכו לנקר במוחה.
הוא הציע לה להצטרף אליו לחדר השינה,בעודו אומר שהם לא יעשו
כלום,שהוא רק רוצה לשכב לידה ולגעת בה.
וזה עורר בה גיחוך של עלבון מעורב עם דמעות בעיניים.
כי שניהם הרי ידעו בדיוק למה הם נפגשים בערב הזה,עם כל העצב
והשמחה שהיו מהולים בידיעה הזאת.
והיא קמה והלכה איתו לחדר השינה.
עד שהגיעו לשם,הוא כבר היה כמעט ערום לחלוטין,וגם זה הוסיף לה
עצב באופן מסויים.
כי היא אהבה אותו מאוד.
וכל האילוצים והבעיות שמסביב לא אפשרו כמעט לשום דבר רומנטי
לקרות,כי תמיד היה לחץ של זמן,ושל אנשים,ושל מקום,ואז ברגע
הזה,שהיה כל כך מיוחד בשבילה,דווקא בגלל שכן היה בו מקום
לרומנטיקה,איכשהוא זה התפספס.
והיא כל כך רצתה לעשות איתו אהבה שעות,היא רצתה לפחות ברגע הזה
להרגיש שיש לה זמן,שיש לה אותו,היתה כל כך צמאה לאהבה שלו,לחום
שלו,למגע שלו.
היא אהבה אותו בצורה הכי מוחלטת שהכירה.
ודווקא אז,ברגע שחיכתה לו כל כך ,הכל קרה כל כך מהר,בצורה כמעט
מכנית.
וזה כאב לה.
והיא רצתה שזה יהיה אחרת.
ופתאום כל
הפחדים,והאהבה,והגעגועים,והתשוקה,והעצב,והעלבון,התאחדו להם
בנחישות, והפכו לגוש דמעות ענק שחנק את הגרון,ואיים להתפרץ בכל
רגע.
אז היא קמה לעשן סיגריה,והוא בא לסלון של הבית הקר הזה
בעקבותיה.
הוא התיישב על הספה,והיא נשכבה,ראשה על ברכיו,ועישנה.
הוא היה מרוכז לחלוטין באיזה נגן מפגר בטלוויזיה,והיא הסתכלה
על הפנים שלו,בוחנת כל תו בפנים שאהבה כל כך,וחשבה על מה חושב
האיש הזה,מה באמת עובר לו בראש,האם הוא באמת אוהב אותה,ואם
כן,איך הוא יכול שלא להיות שלה,ולמה לעזאזל הוא לא אמר לה
אפילו פעם אחת-אל תתייאשי,תחכי לי,אני מבטיח להיות שלך?
והמחשבות האלו הציקו לה,והיא רק רצתה לסיים כבר את
הסיגריה,להושיט לו יד,לקחת אותו בחזרה אל המיטה,היא רצתה
להיצמד אליו,לנשום אותו עמוק,רצתה לנשק אותו עוד,לנסות ולהשיג
את האינטימיות שכל כך רצתה איתו,ושהסתבר שקרבה פיסית בלבד לא
יכלה ליצור.
אבל לפני שהיא הספיקה לסיים את הסיגריה ,הוא אמר פתאום שכדאי
שהוא ילך,והיא שתקה.
היא רצתה להגיד לו-לא-בבקשה אל תלך עדיין,עוד לא הספקתי לגעת
בך מספיק,עוד לא הספקתי להגיד לך כל כך הרבה דברים שרציתי,עוד
לא הספקתי להתקרב אליך  מספיק כדי שנתרחק שוב......
והיא שתקה כי הדמעות שוב חנקו את הגרון.
והידיעה שהנה זה נגמר,כל כך מהר וכל כך עצוב,הרגישה כמו בעיטה
לבטן.
ולפני שהיא בכלל הספיקה לעכל הוא הושיט לה את הטלפון כדי
שתזמין מונית.
היא לקחה אותו במין השלמה כנועה,והזמינה.
נותרו לה 6 דקות עד שהמונית הייתה צריכה להגיע, והיא חשבה איך
תגיד ב-6 דקות כל כך הרבה דברים שרצתה לומר,וכדי להרוויח עוד
מספר שניות על מנת לסדר את הדברים בראשה כדי שתוכל לומר
אותם,היא שלפה סיגריה מן החפיסה,ואמרה שהיא תעשן איתו עוד
סיגריה לפני שתלך.
ואז,כשהסיגריה כבר הייתה נעוצה בפיה,והמצית בידה,הוא אמר
לפתע-עדיף שתרדי,אני לא רוצה שהמונית תצפור.
וכל הגוש שחנק את הגרון כבר היה במצב של איום ממשי לפרוץ את
גבולותיו,והיא הביטה בו במבט עצוב,נישקה אותו,נטלה את התיק
מהשולחן,וירדה.
ובעודה יושבת על גדר הבטון המכוערת,שבה לה לפתע אותה תחושה
מבחילה מהמונית ,שהתעוררה הפעם מן הישיבה בקור של הלילה,כשהריח
שלו עוד עליה,וההמתנה למונית שתיקח אותה הביתה-לבד.
והלחיים שלה בערו מעלבון ופתאום כל מה שקרה שם באותו הערב היה
נראה משפיל כל כך והיא התאמצה בכל כוחה לעצור את הדמעות,לפחות
עד שתיכנס למונית ותיסע.
וכשסוף סוף הגיעה המונית היא נכנסה פנימה,מלמלה בקול סדוק את
כתובה ביתה,ומיד נעצה את מבטה בנקודה בלתי נראית מעבר לזגוגית
החלון.ולאורך כל הנסיעה היא המשיכה להתרכז באותה נקודה שקופה
מחוץ לחלון,והדמעות כבר הציפו את העיניים אבל היא עדיין התאמצה
שלא יזלגו,ובזווית העין היא ראתה את הנהג מביט בה דרך
המראה,מנסה להבין מה יש לבחורה המוזרה הזאת,אבל היא לא הייתה
מעוניינת לפתח שיחה,ולכן העמידה פנים כאילו אינה מבחינה
במבטו.
וכשחלפו ליד הים,ומראה הגלים המתנפצים להם בשלווה גרם לדמעות
לזלוג מבלי שיכלה להן יותר,כיוון שהגלים היו בדיוק הרומנטיקה
שכל כך הייתה חסרה לה איתו,והנהג שאל אם הכל בסדר-היא ענתה לו
בקשיחות-כן!
כי מה כבר יכלה לומר?!
וכשהגיעה הביתה,פתחה את הדלת,טרקה אותה מאחוריה ,השתרעה על
המיטה,ובכתה בכי שהתפרץ מהבטן,מהלב,מהריאות,מכולה.
והיא בכתה שעות.
היא לא ידעה למה בדיוק,ועדיין לא יודעת,אבל מה שקרה שם בערב
ההוא הכאיב לה ,ופגע בה מאוד.
ולמרות שניסתה,היא לא הצליחה להפסיק לבכות,ולהרגע.
וגם הלילה ההוא עבר בלי שינה.
וכשהוא התקשר כמה שעות לאחר מכן,היא אפילו לא אמרה לו מילה.
גם כי היא מעולם לא סיפרה לו דברים כאלו,וגם כי משהו בערב הזה
היה כמו צניחה חופשית ממטוס אל תוך שדה קוצים ברגליים יחפות.
פתאום חילחלה למוחה ההבנה לגבי מה זה להיות בגידה של מישהו.
מה זה לקום,להתלבש וללכת אחרי שהייתה עם מישהו במצב הכי
אינטימי שיכול להיות מבחינתה.
והיא גם הבינה מהמגע שלו,ומהמילים שלו,ומהמגע שלו,שבעוד שהיא
אוהבת אותו בצורה שחוותה רק פעמים בודדות בחייה,היא בשבילו
בחורה שהוא מעריך מכל מיני סיבות,שאחת מהן היא רגשותיה הגלויים
אליו,ונמשך אליה מאוד,עובדה שכנראה הייתה המוטיב המרכזי בעניין
מבחינתו,וגם באופן טבעי הוא נקשר אליה באופן זה או אחר,בצורה
שאי אפשר שלא להקשר לאדם שמדברים איתו יום יום במשך תקופה.
מצחיק-זה הזכיר לה את המעצר הראשון שלה.
היא הייתה בת כמעט 16,ונעצרה על שורה של מקרי שוד בנקים שכמובן
לא ביצעה.
היא הייתה ילדה קטנה אז,כששמו אותה בתא מעצר מבודד ומפחיד
שנבנה בימי הטורקים בבית המעצר הירושלמי -מגרש הרוסים.
התא היה מעין כוח טחוב ומטונף,ללא ריצוף,ללא אסלה,המיטות היו
יציקות בטון מרקיבות,עליהן נחו בשלווה מזרוני גומי
מטונפים,הדלת היתה דלת פלדה אטומה עם אשנב קטן שנפתח רק מן הצד
החיצוני של התא,ואת הכל הציף ריח מחניק של ליזול.
כשננעלה הדלת אחריה,והיא יכלה לשמוע את פסיעותיו של הסוהר,ואת
שקשוק צרור המפתחות שלו מתרחקים,היא הביטה סביבה ,והתיישבה
במרכז התא,על הרצפה,בין שתי המיטות.
בעודה יושבת שם מכווצת ומפוחדת כולה,חלף לפתע מולה עכבר,נעצר
והביט בה.
היא התחלחלה.
כל חייה פחדה מעכברים,ופתאום מצאה את עצמה נעולה עם אחד בתוך
תא אטום.
ועברו להם יום וחצי של בדידות בתא המצחין.
ובבוקר השני,הכניסה לה סוהרת ארוחת בוקר שדי היה במראה שלה כדי
לעורר בה בחילה.
ואז פתאום,היא הבחינה בו שוב-בעכבר הקטן מביט בה.
ואולי הייתה זו הבדידות או הפחד,אבל משהו במבט שלו היה נראה לה
מתחנן,ומביט בה לראות מה תעשה.
היא בצעה חתיכה מן הגבינה שקיבלה והניחה מולו.
הוא הביט בה חוזרת למקום ישיבתה,כמוודא את רצינות כוונותיה,ואז
התנפל על הגבינה ברעבתנות.
וכך הוא החל להופיע 3 פעמים ביום,והיא הייתה מאכילה אותו מן
האוכל שגם כך לא יכלה להכניס אל פיה,והיא כבר לא פחדה ממנו,וגם
לא הרגישה כל כך לבד.
ואז,בערב השלישי,כשהגיעה ארוחת הערב,והוא לא הופיע,היא חשה
בחסרונו.
היא דאגה שמא קרה לו משהו ונשארה ערה כל אותו הלילה אל מול
הצלחת,וציפתה לו שיגיע.
וכשהפציע השחר,והסוהר נכנס לפתע ואמר לה כי עליה לארוז את
חפציה כיוון שהיא משוחררת,היא הרגישה צביטה בלב.
אמנם ייחלה בליבה לרגע שבו תצא מן המקום הנורא הזה,אבל באותו
רגע היא לא ממש רצתה ללכת בלי להפרד מהעכבר שהיה החבר היחיד
שלה בתוך הסיוט הזה.
והיא הרגישה רע לקום וללכת כשאולי קרה לו משהו רע,כשהוא אולי
זקוק לעזרתה,אבל היא הייתה חייבת לנהוג בהגיון,והיא ארזה את
החפצים הספורים שהיו עימה,ויצאה.
והמחשבה עליו הציקה לה אמנם למשך ימים ספורים,אבל אז נשכחה עד
עכשיו.
וזה לימד אותה שאדם יכול להקשר לכל דבר שנמצא לידו ברגעים
מסוימים,ושזה בעצם רק עניין של צירוף נסיבות.
וכך-גם הוא נקשר אליה במשך החודשים בהם היו בקשר.
והוא גם חשק בה.
אבל אותו ערב גרם לה להבין,שהדבר שמכונה בפיו אהבה,והדבר שהיא
קוראת לו אהבה הם שני דברים שונים בתכלית .
והיא ידעה שהוא לא יהיה שלה לעולם.
כי היא ידעה שאין דבר שאי אפשר לעשות,ושאם אדם לא מצליח לעשות
משהו,זה אך ורק כיוון שהרצון שלו לגבי אותו דבר לא חזק מספיק.
והיא ידעה שהוא לא מספיק רוצה אותה.
והיא ידעה שהיא עומדת בפני התרסקות,בדיוק כמו שזאב מריח סערה
מתקרבת.
והיא כבר לא יכלה לעשות דבר בנידון.
ושבוע אחרי המקרה היא רצתה לקרוא לו את השורות האלו.
אבל היא גם ידעה שהוא לא ממש רוצה לשמוע.
והיא הלכה לישון בלילות עם אבן ענקית בלב.
והיא סחבה את האבן הזאת איתה לכל מקום גם בימים.
והיא כעסה על עצמה מאוד על כך שהמשיכה כיוון שפחדה כל כך לאבד
אותו.
והיא האשימה את עצמה בכל המצב כיוון שידעה שהיו רגעים בהם עוד
יכלה לצאת מזה במחיר נמוך בהרבה.
וכעת-היא חשה שהגיע השעה לשתות את נזיד הרעל שהיא עצמה עמלה על
הכנתו זמן רב.
והמחשבה שאולי כל זה ייגמר,והוא פשוט יגיד שלום ,ולא ידע לעולם
את כל מה שעבר עליה בימים בהם אהבה אותו יותר מכל,הייתה
נוראית.
אבל היא לא יכלה להכריח אותו לשמוע -היא יכלה רק להציע לקרוא
לו את הדברים שכתבה,ולהתמודד עם חוסר הרצון שלו לשמוע.
היא לא יכלה להכריח אותו להבין שהאהבה שלה אליו השאירה אותה
בלי אף אחד.
היא לא יכלה לגרום לו לאהוב אותה כמו שאהבה אותו.
בעצם היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לשבת ולחכות לנפילה שהיא ורק
היא הייתה אחראית לה.
וזה היה נורא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לא, ממש לא"


גרפומן הסלוגנים
בתשובה לשאלה אם
הוא חושב לפני
שהוא כותב
סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/1/02 23:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופק סוער

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה