אני יושב באוטובוס, זה קורה לי הרבה. חיי אגד הם חיי, מאוטובוס
לאוטובוס עד הבית וחזרה. זהו יום חמישי ואני יושב באוטובוס,
ליד החלון.
אני אף פעם לא יושב לבד באוטובוס. עולה לבד, כמעט תמיד, אבל
יושב לבד, לעולם לא. רובצת עלי איזשהי קללה, כך שלא משנה עד
כמה האוטובוס ריק, תמיד ייתישבו לידי. לרוב, המתיישבת אף תהיה
אישה מבוגרת עם בעיית משקל שתתיישב לצידי באופן שידחוק אותי אל
עבר החלון בצורה הכי לא נוחה שיש. בכל אופן, המושב שלצידי לא
ישאר בודד במהלך הנסיעה. פשוט לא אפשרי.
כך קרה גם הפעם. האוטובוס התמלא לאטו באנשים עד שנותר רק מספר
מצומצם של מקומות ריקים, ביניהם הכסא שלצידי. ואז, בתחנה
השלישית, עלה המחבל המתאבד והתיישב לידי, מנפץ לי את אשליית
הכסא הריק.
אני לא ידעתי בוודאות שהוא אכן מחבל מתאבד, זה לא כאילו הוא
נשא על בגדיו כרטיס חבר באגודה או משהו. הוא היה ערבי, לבש
בגדים כהים, משופשפים, מעיל אפור ישן לגופו ומבט עצבני על
פניו. לפעמים זה מספיק.
אז אני יושב, במקום שלי ליד החלון, והוא לידי, סוקר את
האוטובוס בעצבנות ובוחן אותי בקפדנות.
ואני חושב, מה עכשיו, מה אמורים לעשות? אם אני מנסה לעצור אותו
יש סיכוי שיקראו לי אחר-כך גיבור. אם אני לא עושה דבר יש סיכוי
שיקראו לי אחר כך מת... אז בינתיים, בזמן שהראש שלי עסוק
בהתלבטויות, אני פשוט יושב שם, יושב לידו ומנסה לא לעורר חשד,
שלא יידע שעליתי עליו.
אני בוחן אותו בקפידה, כל מהלך שהוא עושה נבדק היטב על-ידי. אם
הוא מגרד את הרגל אני שולח מבט לוודא שזו אכן רק הרגל שהוא
מגרד. בסימן הראשון של משהו חשוד, מיד ברגע בו אני מבחין במתכת
נוצצת שלא אמורה להיות שם, או איזה פתיל במקום לא טבעי אני
מתנפל עליו, כך אני מחליט.
והאוטובוס ממשיך לנסוע בדרכו, ואני סוקר אותו והוא מידי פעם
שולח מבט לעברי. הוא יודע, אני יודע, כעת נותר רק לחכות.
וכך חולפת לה הנסיעה, דקה בדקה אחרי דקה. הוא שולח יד ומגרד את
הרגל, מסדר את המעיל, שולח יד לכיס, אבל שום דבר מוצק, שום רמז
לפיצוץ המתקרב.
ואז, פתאום, האוטובוס נעצר, הוא קם, יורד בתחנה ונעלם.
הדלת נסגרת והאוטובוס ממשיך לנסוע, משאיר אותי עם המושב הריק
לצידי.
ואני יושב במקומי, מסתכל דרך החלון וחושב, טוב, אז היום אני
כבר לא אהיה גיבור...