את החזייה המתובלת בבושם ששלחה היא לי בדואר לא שמרתי, למרות
הכל.
זה יותר מדי בשבילך, אמרתי לעצמי, שעה שהשלכתי אותה אל פח
הזבל.
בתולית וחצופה נתפרקדה בתחתית הפח, נזופה ועצבנית ממש כמוה.
ברוך שפטרנו.
לו הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים, לא הייתי משלים עם זה כל
כך מהר.
בכל זאת ,כי  יש משהו מרנין בריח שעלה מן החזייה הישנה שלה, לא
משנה כמה שונים פני הדברים בינינו כיום.
מדי פעם הייתי מזפזפ בזכרוני לזיון האחרון שלנו אצלה בדירה.
יש משהו בידיעה שזו עומדת להיות הפעם האחרונה שאתה עושה את זה,
שמשנה את כל התמונה.
תחושה חזקה של פיתוי ושל שחרור.
והריח.
ריח של בושם שמסמא את החושים ומותיר אותך עגל מיוחם נתון חסדיה
של בוקרת מדברית .

כשבגדה היא  בי כבר לא היה לי חשק לסלוח לה יותר. הבנתי היטב
שלא תהיה זאת הפעם האחרונה , ושמדובר בבחורה עם תיק כבד במרתפי
הסודות של המשרד להתנהגות בלתי מוסרית.

מה אכפת לי. בי היא לא תפגע יותר. היא עמוק עמוק בפח אשפה ואני
מנקה מעליה את שאריות ארוחת הערב שלי.היא בתחתית האסלה ואני
משתין עליה מלמעללללללה. ועושה לי מנגינות.

פעם הייתה מסובבת אותי באף כמו היה לי נזם טבעתי בקצהו. שכחתי
את עצמי יותר מדי פעמים בזמן שהיינו יחד וגמרתי אומר לא לחזור
על הטעות הזאת לעולמים. יש משהו אובדני בלרצות שמישהו אחר ינהל
לך את החיים כמו איזה רודן גחמני או המדאם את פרוצותיה.

לא אכפת לי איפה היא כעת או אם היא מזדיינת עם כל השכונה או רק
עם קבוצת הכדורגל האהובה עליה.
אבל לוותר על החזייה הריחנית היה דבר שדרש ממני להפקיר את
הזכרון היחיד שסימל תשוקה לא מרוסנת , לא קשורה לכלום , משולחת
רסן ודורסנית.

ברוך שפטרנו.