אתה מנגן פה בגיטרה לידי, אני מחייכת ומקשיבה למנגינה שאתה
יוצר.
אני מסתכלת על החדר  שחלמתי  כל כך להמצא בו, ועליך, מדהים
שאתה פה במרחק נגיעה ממש.
הרי רק לפני כמה ימים עוד היית בכלל בדרום אמריקה.
אתה מספר לי על חוויות שהיו לך עם מבט חולמני בעיניים ואני
שוקעת על תוך מחשבות
מנסה לדמיין אותי בתוך הסיפורים שלך, עושה את מה שאתה עשית.
אתה לא צריך לומר לי כי אני יודעת שבטח לא היית נאמן לי ממש,
זה הציק קצת במשך כל הזמן הזה שלא היית פה.
הגעגועים עליך שליוו אותם גם מחשבות הקנאה, על  זה שאני פה לבד
ואתה שם בטח כבר עם מישהי אחרת.
פתאום עכשיו הכל נראה ממש לא חשוב, העיקר שאתה פה איתי, ממש
במרחק נגיעה.
קשה להאמין שהרגע הזה באמת הגיע, אחרי כמעט חצי שנה שלא היית
פה.
אני לא מפסיקה לבחון אותך איך השתנת, בגרת מעט, השתזפת ושערך
קצת התבהר.
הלוואי וגם אני יכולתי פשוט לעזוב את הכל ולטוס הרחק מכאן
לדרום אמריקה.
תמיד כשמדברים על סיום ביה"ס, על אחרי הצבא כשיוצאים פתאום על
העולם הגדול ועדיין אין ממש תוכניות לעתיד ורק מחשבות על חופש
יש לך בראש וכל אחד ננעל על מקום אחר בעולם שבו הוא היה רוצה
להיות,אני תמיד אומרת שיום אחד אני אהיה שם בדרום אמריקה,
מדמיינת את עצמי שזופה, רוקדת לצלילי הסמבה, לא חושבת על שום
דבר חוץ מעל כמה החיים יפים.
ופתאום איך כל החלומות מתגמדים ליד אותה הרגשה שיש לי עכשיו
בחדר איתך, כשאתה יושב לידי
ממש במרחק נגיעה.

אני אומרת לכם, יום אחד ואני עוד יהיה שם:)