הבוקר כבר התפוצצתי. פשוט לא יכולתי יותר. יש תקופות שהכל פשוט
מצטבר בבטן ולא מוציאים החוצה, ואז זה מצטבר ומצטבר עד שהבטן
כבר לא יכולה להכיל עוד ומגיע הפיצוץ. ושזה מגיע (במיוחד אצלי)
זה מגיע  בבום והתפרקות עצבים גדולה.
אז זה קרה לי הבוקר. בימים האחרונים הצטברו אצלי כל כך הרבה
כעסים ואיכס, וחוץ מדמעות פה ושם לא ממש הוצאתי את זה החוצה.
זה כמו שפרויד אמר, לא שאני כל כך מעריכה בן אדם שטוען שבנות
מקנאות בבנים בגלל שלהם יש זין ולהן אין (?!) אבל הפעם אני
נוטה לתמוך בו. הוא טען שהתסכול מצטבר בנו ואנחנו צריכים דרך
כלשהי להוציא החוצה (בדרך כלל זה באלימות). טוב, אז לא השחתי
תחנת אוטובוס, ולא שברתי כלום בבית, אבל די התפוצצתי.
פשוט הייתי צריכה שיקרה משהו רציני כדי להתפוצץ, והבוקר זה
קרה, אימא שלי העירה אותי מאוחר מדי, יותר מידי מאוחר, ואני
התעצבנתי, כי בין הדברים שאני הכי שונאת בעולם זה שממהרים
אותי, בעיקר בבוקר. אז התחלתי לצרוח על שטויות כמו שאני נראית
נורא בחולצה הזו, (הירכית שלי בכביסה) שאני שמנה ובהמה, השער
שלי לא הסתדר (שום דבר לא מסתדר שממהרים) אז התחלתי למשוך בשער
ולתלוש, וגם לבכות שהוא נושר לי בלי סוף ובסוף לא יישאר לי
שער, התחלתי להכות על הבטן שהיא ענקית, ופשוט בכיתי ובכיתי
ובכיתי.
אני יודעת שהתנהגתי כמו מאושפזת פוטנציאלית באברבנל, אבל פשוט
כל מה שהצטבר בי יצא, והתקפי העצבים שלי - זה משהו נוראי, אני
יכולה פשוט להרוס, לשבור, ולהתנהג כמו מטורפת.
אבל אח"כ הרגשתי יותר טוב, כל כך הרבה דברים עיצבנו אותי, כל
כך הרבה אנשים ששופטים אותי, שמנסים לשנות אותי, שנכנסים לי
לנשמה. אני לא יודעת, תקופה קשה כזו. אז הכל פשוט יצא החוצה,
בקיצוניות ובדרמטיות (כמו כל דבר אצלי -הרי אני מזל אריה)
וזהו.
ועכשיו אני יושבת ומנסה להרגיע את הסערה שבתוכי,  משתדלת לא
לטלפן לגהה ולהתעניין בתנאי האישפוז, ומנסה לא למצוא שעיר
לעזאזל כדי לכסח לו את הצורה.