מאז שאני זוכר, רותם תמיד האמינה בחייזרים.

"מה הסיכוי?" תמיד אמרתי לה. "יש ביקום מיליארדי כוכבים
שרחוקים מאיתנו מיליוני שנות אור," הסברתי לה. "יש סיכוי קלוש
שיש חייזרים בכוכב שקרוב אלינו, ואפילו אם כן, אז ייקח להם
אלפי שנים להגיע אלינו בגלל הגבול העליון של מהירות האור."

את רותם זה לא ממש עניין. "אז מה?" היא הייתה אומרת לי. "בטוח
שיש יצורים יותר אינטליגנטיים מאיתנו, בני האדם, והם בטח ימצאו
דרך להגיע לפה."

היא חכמה, רותם הזאת שלי. אני לא ממש מבין מאיפה המשיכה הזאת
שלה לחייזרים. היא ילדה נורא חכמה, ונורא רוצה ללמוד דברים
חדשים. אולי זה בגלל שמשעמם לה להיות לבד בבית הספר. תמיד
עודדתי אותה להזמין חברות הביתה, או לעשות איזו מסיבה ביום
שישי, רק בשביל להתחיל וליצור קשרים. אבל היא הייתה מעקמת את
האף ואומרת שהבנות בכיתה שלה משעממות אותה. נראה לי שהיא פשוט
יודעת שהיא יותר אינטליגנטית מהם.

מבית הספר היא ישר חוזרת לאינטרנט. מסתגרת בחדר, ואלוהים יודע
מה היא עושה שם. כשאני שואל אותה, אז היא שוב מעקמת את האף שלה
ואומרת, "אויש אבא, זה לא לגילך" ואז צוחקת את הצחוק של אמא
שלה וחוזרת לעיסוקיה. מאוד נעלבתי. "תלמדי אותי גם להתעסק
בזה," הייתי אומר לה. והיא ניסתה באמת. התחלתי לגלוש בכמה
אתרים שעוסקים בחדשות, אבל זה לא היה ממש מעניין. ושלא תבינו
לא נכון, אני מכור לחדשות וחייב להקשיב לפחות כל חצי שעה לרדיו
ולראות את כל המהדורות בטלוויזיה, אפילו אם הן משודרות באותו
הזמן. אבל האינטרנט לא ממש משך אותי.

ילדה מוזרה יש לי.

אני זוכר בדיוק איך הרגשתי כשהוא דפק בדלת. שמונה בערב, בדיוק
בתחילת החדשות, אני יושב דרוך מול הטלוויזיה. רותם כבר יודעת
שאסור לי להפריע לי בשעה הזאת, וכל החברים שלי גם יודעים בדיוק
מה קורה למי שמתקשר בין שמונה לשמונה וחצי. אפילו ועד הבית
יודע מתי לא לבוא לבקש כסף.

"לכל הרוחות!" סיננתי וקמתי בשביל לפתוח את הדלת. מרוב כעס,
אפילו חרגתי מהנוהג שלי לברר מי בכלל דופק לפני שאני פותח.
פתחתי את הדלת בתנופה כזאת שהיא פשוט נכנסה לתוך הקיר שמאונך
לה.
הוא פשוט עמד שם וחייך. אדם גבוה, לבוש בצורה אלגנטית, אבל ללא
עניבה. הוא חייך. מעבר לעובדה שהוא באמת היה גבוה, היו לו גם
עיניים ירוקות בוהקות ועור חיוור. השפתיים שלו היו מאוד דקות
והחיוך שלו נראה מאולץ. בשתי מילים, איש מכירות. לפני שהספקתי
להגיד לו שאני ממש לא רוצה לקנות שום דבר, ובטח שלא בשעה כזאת,
הוא חייך שוב ושאל "שלום, רותם בבית?"

לא הרבה אנשים מצליחים להשאיר אותי פעור פה בצורה כזאת, כמו
שעמדתי באותו יום, בשמונה בערב, מולו בהלם מוחלט. מחשבות רצות
בהיסטריה אצלי בראש. מה אדם מבוגר, ללא ספק בסביבות שנות
השלושים שלו, מחפש אצל הילדה הקטנה שלי? אולי היא דיברה איתו
באינטרנט והוא שכנע אותה במילים יפות להיפגש? הוא באמת נראה
כמו סוטה מין פוטנציאלי, עם החיוך הזה שלו. לא יכולתי לעשות
שום דבר מלבד לבהות בו ובחיוך הזה שלו. היה בו משהו מהפנט, ללא
ספק.

רותם נכנסה בריצה לסלון מחייכת. מבט אחד לעבר הסוטה-מין
הפוטנציאלי הזה הספיק לה בשביל לחייך חיוך רחב ולהגיד "אבא!
הוא הגיע סוף סוף!"

"על מה את מדברת, רותם? מי זה?"

"החייזר שלי כמובן! קוראים לו אנג'לו והוא מאוד נחמד, והוא
מוכן לקחת אותנו אליו לכוכב בשביל ללמוד על החיים שם!"

זה היה באמת השיא. להתחזות לחייזר באינטרנט ולפתות ככה ילדה בת
שתים-עשרה? אין בושה לאנשים בימינו? מילא זה, אבל לבוא אליה
הביתה ולחייך ככה לאבא שלה ובלי שום נקיפות מצפון לבקש להיפגש
איתה? באיזה עולם אנחנו חיים?

תמיד ידעתי שיש לי ילדה אינטליגנטית. ידעתי שחייבים לסמוך
עליה. ידעתי, אבל אתם יודעים איך זה. לך תאמין שהילדה באמת
מצאה לה חייזר, ועוד חייכן כזה. אני הייתי צריך לדעת שהיא
שולחת שדרים לחלל דרך איזה אתר אינטרנט? ואפילו כשתהיתי איך
שדרים לחלל יכולים לנוע כל כך מהר ולהגיע למרחק של אלפי שנות
אור ולהזעיק משם איזה חייזר להגיע לפה במהירות, היא עיקמה את
האף.

לא התווכחתי. הייתי חייב להתחיל לארוז במהירות.