[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אחת סתם
/
ללמוד לעוף

בכל פעם שאני מבקרת את אמא שלי במושב, עולים ומציפים את מוחי
זכרונות. זה קורה לי במיוחד כשאני מביטה מחלון המטבח אל הבית
השכן.
לצד הבית שבו גדלתי עומד בית ישן. צמחים מטפסים מקיפים את
כולו, מסתלסלים על בליטות בקירות. הוא מוזנח מאוד, חלונותיו
שבורים וכולו מלא בחול ואבק.
כשהייתי ילדה גרה שם משפחה עם ילד בגילי. הם עלו לארץ מאמריקה.
האבא במשפחה השתתף במלחמת ויאטנם המפורסמת, ולקה בטראומה
נפשית.
תמיד ריכלו עליהם, אבל הם היו די אדישים. בכל אופן, כשהייתי
קטנה לא היה אכפת לי מזה ממש. המשפחה עברה אלינו למושב כשהייתי
בערך בת שנתיים, כך שהכרתי אותם הרבה זמן. הייתי חברה טובה של
ג'ו, הבן הקטן שלהם, שהיה בגילי.



היום התשיעי בספטמבר ומחר יש לי יום הולדת. אמא אמרה לי
שקוראים לחודש שבו נולדתי ספ-טמ-בר. גם התאמנתי קצת כדי להצליח
לומר את זה. "אני אהיה בת 6 בדיוק, נכון אמא?" שאלתי בארוחת
הצהרים. "נכון, עכשיו תאכלי קצת פירה" אמרה לי אמא. אחרי
שגמרתי לאכול הלכתי לשחק עם ג'ו. אמא שלו פתחה לי את הדלת,
חייכה אלי וכל הזמן אמרה לי כמה שאני מתוקה וחמודה. היא נתנה
לי סוכרייה על מקל ואמרה לי שג'ו בחדר שלו.
נכנסתי לחדר בשקט. ג'ו ישב שם, על המיטה, בתוך החדר שקירותיו
היו מכוסים בפוסטרים של בייסבול. המיטה של ג'ו היתה קצרה מדי,
ותמיד כשהוא היה שוכב עליה הרגליים שלו בלטו מהצד השני.
"היי ג'ו" אמרתי לו. הוא נשאר שקט על המיטה, גבו פונה אלי
ופניו לחלון. התיישבתי על המיטה. הוא היה בעוד אחד ממצבי הרוח
שלו. ג'ו כל הזמן נהיה עצוב כשהתחילה לנשוב רוח קלה, או כשגשם
ראשון טפטף בחצר.
"בואי לגג" הוא אמר לי פתאום. ג'ו הסתובב בלי להסתכל עלי אפילו
והתחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו. ג'ו פנה לכיוון עליית הגג
המאובקת שבבית שלו. היינו עולים לשם די הרבה. יש שם מלא
קופסאות מלאות אבק וחפצים שמשפחתו של ג'ו לא פרקה אף פעם
כשעברה לארץ.
ג'ו סיפר לי פעם שהיה לו אח שהוא לא הכיר, כי הוא נפטר כשג'ו
היה בן שנה. האח הזה שלו מת בערך בגיל 7. מצאתי פעם בתוך אחת
הקופסאות כפפת בייסבול ומחבט שעליו כתוב באנגלית "אריק", ככה
ג'ו אמר לי. ג'ו ידע לכתוב, לקרוא ולדבר באנגלית, אבל בעברית
לא כל כך. הרבה פעמים ג'ו היה מתחיל לדבר בשפה האחרת. מגלגל את
הלשון עם מילים של שפה קרה ולא מוכרת. הייתי מסתכלת עליו
בעיניים פתוחות חזק, כדי להזכיר לו שאני לא מדברת אנגלית. לפתע
פתאום הוא היה נזכר שאני לא יודעת אנגלית והיה מפסיק באמצע
המשפט. הוא היה מלמד אותי לפעמים, כשהיה לו מצב רוח, לפעמים גם
בייסבול. פעם כשהיינו בעליית הגג הוא לימד אותי קצת. "זה
קופסה, באנגלית אומרים בוקס" הוא סיפר לי. "בוקס?", שאלתי
אותו, "כמו בעברית- אגרוף?". "בידיוק" הוא ענה לי עם ו'
ארוכה.
ג'ו שתק בכל הזמן שהיינו למעלה. הוא פנה אל הדלת הקטנה שהובילה
אל הגג. בדרך הוא כמעט נפל בגלל קופסה קטנה עם תמונות שבורות.
הוא פתח את הדלת הקטנה. "לאן?" שאלתי. הוא שתק ורק סימן לי עם
האצבע שאבוא אחריו. יצאנו מעליית הגג עצמו. רוח קרה כזאת של
אמצע הסתיו נשבה לי על הפנים. היא העיפה לי את כל השערות אל
העיניים. היינו למעלה למעלה, קרוב לצמרות של העצים הגבוהים.
החתולה הקטנה שטיילה למטה נראתה כמו נמלה פצפונת מלמעלה.
"איך עפים?" שאל אותי ג'ו בתמימות. "אמממ..." אמרתי כשהסוכרייה
שאמא של ג'ו נתנה לי עדיין בתוך הפה. הוצאתי אותה. "אתה צריך
כנפיים, ג'ו" אמרתי לו. ג'ו הסתכל אל העץ הקרוב. על אחד הענפים
עמד קן ציפורים נטוש. "אני רוצה ללמוד לעוף" אמר ג'ו. לא ידעתי
מה להגיד לו על זה אז שתקתי. "תלמדי אותי" הוא הסתכל סופסוף
עלי. הסתכלתי עליו חזרה ופשוט אמרתי "בסדר". לא ידעתי כל כך מה
לענות לו. האמת היא שזכרתי שחייבים כנפיים בשביל לעוף, ושבכלל
זה נורא מסוכן שעלינו ככה לגג. היה לנו מזל כי בדיוק עכשיו אמא
שלי מסתכלת בטלוויזיה ואפשר לעלות לגג בלי שהיא תראה אותנו
מחלון המטבח ותתעצבן.
"אז מה עושים?" ג'ו שאל. "קודם...", עצרתי לחשוב, "מנפנפים ככה
עם הידיים". מתחתי את הידיים לצדי הגוף והזזתי אותם למטה
ולמעלה, למטה ולמעלה. הוא חיקה את מה שעשיתי. "עכשיו צריך
לקפוץ קצת בזהירות, קפיצות קטנות כאלה" אמרתי לו. "ואחר כך?"
הוא שאל, הפנים שלו כבר היו אדומות מרוב המאמץ, הוא נופף
בידיים שלו נורא חזק. "אחר כך נראה לי שפשוט מנסים לקפוץ, ו...
עפים" אמרתי.      
ג'ו הסתכל לי בעיניים. הוא הסתכל עלי נורא חזק, ופתאום חשבתי
שזה יכול להיות נורא מפחיד אם מישהו מסתכל עליך ככה. הוא נופף
ככה עם הידיים שלו כל כך חזק עד שכבר היה נדמה לי שעוד מעט
הידיים שלו יעופו מהכתפיים והוא לא יוכל לכתוב. ג'ו רץ לכיוון
קצה הגג, הוא צעק "ג'רונימו!" וקפץ. רצית לקצה הגג וראיתי את
ג'ו צוחק כל כך, מאושר.
ואז הוא פגע באדמה, במין בום חזק נורא.



אחרי זה באה המשטרה, וכולם כל הזמן שאלו אותי מה קרה ורצו שאני
אספר להם את כל הסיפור בדיוק. באה גם איזה אישה אחת שניסתה
להיות נורא נחמדה. היא הציעה לי מלא סוכריות והכל, אבל אפשר
היה לראות שהיא לא באמת נחמדה כזאת. היא שאלה אותי כל מיני
שאלות כמו 'איך אני מרגישה לגבי מה שקרה'. אני אפילו לא יודעת
מה זה 'לגבי'. היא שאלה אותי גם אם אני בוכה לפעמים. אבל אני
הייתי אמיצה מאוד ולא בכיתי אפילו פעם אחת, כי רק ילדים קטנים
בוכים, ומחר אני בת 6.










אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה, אבל אין לי שם טוב כל כך
בשבילו
יש הצעות?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המשפט הבא הוא
אמת.
המשפט הקודם הוא
שקר.

-ג'וני


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/1/02 21:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אחת סתם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה