נסעתי אתמול בקו 53.
כל אחד שם נראה לי כמו שהיד שהולך לפוצץ את עצמו. לחצתי על
הכפתור האדום הזה, שמסמן לנהג לעצור בתחנה הקרובה וירדתי.
עליתי על האוטובוס הבא, ובו לא היה אפילו לא גבר אחד.תחושה של
הקלה מלאה את ליבי, והרגשתי בטוח. הרגשה זו חלפה כשראיתי בחורה
צעירה ומתולתלת, קוראת ספר בערבית. חשבתי לעצמי שהאמצעים שלהם
בטח נגמרו אז עכשיו הם גם מערבים נשים בעסק, הערבים. לחצתי על
הכפתור האדום, וירדתי. עליתי על האוטובוס הבא.
באוטובוס הזה, ראיתי את כל הדמויות שפחדתי מהם מאז ועד עולם.
את המפלצת מהארון. את פיית השיניים שתמיד פחדתי לשלוף שן
מתנדנדת בגללה, וכמובן, איך לא, את המכשפה הרעה מאגדות האחים
גרים. אך שהפעם, החלטתי, ללכת נגד הפחד ולנצח אותו. ישבתי
בספסל האחורי בדד, עם ראש מורכן, וכשהרמתי אותו לרגע אחד קטן
חשכו עיניי. ראיתי את כולם מסתכלים עליי. פשוט ככה. העיניים
שלהם היו מרוכזות רק בי, והם חייכו אליי חיוך ערמומי, חיוך שאי
אפשר לפרש אותו לטובה. זה כבר היה יותר מידי. לחצתי, ירדתי,
הסיפור הידוע.
הפעם החלטתי לעצור מונית. הנהג היה ישראלי נחמד, דיברנו על הא
ועל דה, על הזה ועל ההוא, והרגשתי בטוח כמו שלא הרגשתי בכל ימי
חיי. המונית נעצרה לפני רמזור אדום. לידה עמד אוטובוס, והוא
התפוצץ.
עכשיו אני כבר לא מפחד. אני יודע שמהגורל אי אפשר לברוח, ובין
אם אתה במכונית, באוטובוס או במונית שרות- בכל מקרה במדינה
מקוללת
בסופו של דבר תמות.